Awakening [אפי פז]

11 October 2008

מיקרוגרמים של הבנה: ראיון עם הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן

Filed under: Mind Matters — efipaz @ 11:56 pm
בריאות הנפש nrg

מיקרוגרמים של הבנה: ראיון עם הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן
“כולנו מתים בילדות”, אומר מייקל אייגן, פסיכואנליטיקאי, מיסטיקן וסופר. “ומאז אנחנו נושאים איתנו עצמי מת, או עצמי מת באופן חלקי, או בית קברות שלם של עצמיים מתים”. שיחה מרתקת עם אחד האנליטיקאים החשובים בעולם.

גדעון לב | 10/10/2008 8:42

מייקל אייגן

כשהתגלה אצל מייקל אייגן סרטן, האונקולוג שלו רצה לתת לו תרופה פסיכיאטרית. “הוא אמר לי, ‘החרדה שלך מפריעה לטיפול'”, נזכר אייגן. “אמרתי לו: התפקיד שלך הוא לטפל במחלה שלי והתפקיד שלי הוא להרגיש מה שאני מרגיש. הוא רצה לשלוח אותי לבית חולים פסיכיאטרי כדי שלא אפריע להחלטות שלו עם הרגשות שלי. אני חשבתי – זו המחלה שלי, המוות שלי. זה אחד האירועים הגדולים של חיי, אני לא רוצה לפספס את זה. זה לא קורה לעתים קרובות כל כך… הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב תפילה: ‘הו! אלוהים! אנא עשה שאהיה חי כאשר אמות'”.

אייגן, 72, נחשב לאחד האנליטיקאים החשובים הפועלים כיום. הוא מלמד בתוכנית לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק ועד לאחרונה היה העורך של כתב העת הפסיכואנליטי הוותיק ביותר בעולם, ה-“Psychoanalytic Review” (שנוסד ב-1913). למרות היותו אחד מעמודי התווך של הקהילה הפסיכואנליטית, הידועה כסגורה ושמרנית, הוא ההפך הגמור מכך. הוא מדבר בחופשיות על חוויות מיניות ומיסטיות ואינו מהסס להצהיר: “עבורי יש רגעים שבהם פסיכואנליזה היא סוג של תפילה”. הספרים שלו אינם כתובים בז’רגון תיאורטי. זו ספרות פואטית, אקספרימנטלית, רוחנית-דתית-וידויית.

אייגן אינו חושש לדימוי המהוגן שלו כשהוא מספר “היתה לי חוויית סאטורי בטיפול פסיכולוגי שעברתי בצעירותי, פתאום החזה התרחב והיה לי דימוי שהלב שלי הוא ואגינה”. הוא גם אינו מהסס להוסיף: “סיפרתי את זה למטפל והוא לא ידע איך להכיל את זה. בזכות הטיפול הגעתי לחוויה הזו, אבל הטיפול לא הצליח להכיל אותה. למטפל לא היתה המסגרת להבין מה עברתי ברגע הזה”. בספריו, אייגן מפלס דרך כדי ליצור את המסגרת הזו, את החיבור בין הטיפול הנפשי לחוויה הרוחנית.

לאחרונה פרסם אייגן, יחד עם הפסיכואנליטיקאי הישראלי ד”ר ענר גוברין, ספר המבוסס על שיחות שהשניים קיימו ביניהם, “Conversations with Michael Eigen”. מעבר לשיחות על חייו ורעיונותיו של אייגן, מתוארת בספר הדרכה שנתן אייגן לגוברין בנוגע לשני טיפולים מהקליניקה שלו בתל אביב. לרגל יציאת הספר לאור הגיע אייגן לארץ לביקור קצר בן שלושה ימים, שבמהלכו העביר שני סמינרים.

ככה אני מקשיב לעצמי

רובנו רוצים לחשוב על הילדות כתקופה מאושרת וחסרת דאגות. אייגן הופך את התמונה למורכבת, הרבה יותר, שלא לומר קודרת. “כולנו מתים בילדות”, הוא אומר. “נולדים בילדות ומתים בילדות במידה מסוימת. אנחנו נושאים עימנו מאז עצמי מת, או עצמי מת באופן חלקי, או בית קברות שלם של עצמיים מתים”. לאייגן ישנה הגרסה שלו, הגרסה הפסיכואנליטית, לאמת הראשונה של הבודהא: “אם אנחנו יכולים להיות בטוחים במשהו, אנחנו יכולים להיות בטוחים שהחיים יוצרים טראומות. הטראומה מכה בנו וממשיכה להכות”.

הטראומות אינן חייבות להיות יוצאות דופן. כך, חוויה מכוננת בחייו של אייגן, שנולד בניו ג’רזי להורים יהודים עניים שהיגרו ממזרח אירופה, היא יציאתה של אמו האהובה לעבודה לאחר הלידה, מעשה של שגרה בימינו. “זה נשמע משוגע או בלתי אפשרי”, סיפר אייגן לגוברין, “אבל אני עדיין מרגיש את הקריעה ממנה כשהלכה לעבוד כשהייתי בן שמונה חודשים. ההרגשה שהיא לא יכולה, כלומר לא רוצה, להיות איתי. והקרע בגופי.

“יש כאלה שאומרים, או אולי מקווים, שזה טוב לתינוק שאמא שלו עובדת. אחרים אומרים שעדיפה אם שנשארת בבית. אלה לא שאלות קלות. אנחנו לא יודעים מה קורה בתוך תינוק או ילד. אבל כשאנחנו רואים את התפשטות הפרעות הקשב והריכוז וההיפראקטיביות והאוטיזם, אני חושב שעלינו להיזהר בשיפוט שלנו. אדם עושה מה שהוא חייב, אבל זה לא אומר שזה טוב. אי אפשר למנוע לחלוטין את הפגיעה, אבל לפחות אנחנו יכולים לא להעמיד פנים שאנחנו לא פוגעים אחד בשני”.

על אביו סיפר אייגן שהוא היה אב אוהב מאוד, אבל בצורה פתולוגית. אדם חרדתי, שדאג מאוד לבנו. “אף פעם לא הרגשתי שהוא מבין אותי. היו לו התקפי זעם. הוא היה שותה הרבה, אבל לא קישרתי אז את העצבנות שלו לשתייה. חשבתי שהוא פשוט טיפוס כזה, ושנאתי אותו. חרדתי ומגונן וגם מלא זעם, זה שילוב מאוד פוגע. חלק מהאנרגיה שלי מאז קשורה לרצון להיות חופשי, לדחוף גבולות ומסגרות”.

כשהתבגר, פלרטט אייגן עם המוות. “טיילתי הרבה לבדי. אבא שלי דאג מאוד, הוא לא ידע מה קורה איתי, וכאמור היה טיפוס חרדתי. היום, כשיש לי ילדים, אני יכול להבין את הדאגות שלו. באותה תקופה שנאתי אותן. עשיתי לו דווקא כי הרגשתי שדאג לי יותר מדי. עשיתי דברים מסוכנים ואני בר מזל ששרדתי את אותן שנים. לא פחדתי מכלום. עשיתי דברים משוגעים על האופנוע, הלכתי על החלק החיצוני של גשרים, התגריתי בגורל במאה דרכים שונות”.

“העובדה שלא הקשיבו לי הגבירה את תחושת הבדידות שלי”, אומר אייגן. “הקשבה הפכה להיות נושא מרכזי בחיי. הקדשתי את חיי להקשבה לאחרים, מודע לכך שאני מקשיב בכך גם לעצמי”. ניסיון חייו לימד אותו להיות צנוע ביחס למידת ההצלחה הצפויה לו. “אנחנו יכולים להיות מובנים באופן חלקי, חלק מהזמן. מיקרוגרמים של הבנה, זה כל מה שיש”. למרבה המזל, זה לא מעט כמו שזה נשמע. “עמית שחלה בסרטן אמר לי לפני מותו ‘חשתי מובן באופן מלא רק פעם בחיי. וזה חולל שינוי עצום'”.

“ראיתי את אלוהים כשקיימתי יחסי מין. זה פשוט קרה”

רגעי החסד הללו הם הצד השני של מטבע הטראומה. “כשהייתי בן 18, בקולג’, פגשתי את סוקראטס, האדם הראשון שהאמנתי לו כשהשתמש במילה ‘אמת’. זה שינה את חיי”, נזכר אייגן בעוד חוויה מכוננת. “כמה חודשים אחרי ההתוודעות למשמעות האמת דרך סוקראטס קיימתי יחסי מין בפעם הראשונה. עד היום אני עדיין חושב על הקשר בין הפגישה עם סוקראטס לעשיית אהבה, בין אהבת האמת לארוס. יש הבדלים ביניהם אבל גם אזורי חפיפה. היו לי ייסורים של רוח מול בשר, מאבקים אוגוסטיניים בתשוקות. אבל האמת היא שהמין קירב אותי לאלוהים, פתח את לבי. ראיתי את אלוהים כשקיימתי יחסי מין. זה פשוט קרה”.

אלוהים הוא נוכח קבוע בחייו של אייגן, שלא לקח ברצינות את האתיאיזם הפרוידיאני. “אני מדבר עם אלוהים מאז שהייתי ילד קטן”, כתב אייגן. “אני לא יכול לומר שאלוהים לא ענה”. אייגן קורא לעתים לנוכחות האלוהית “אור” (Light, באות גדולה). “בחיי, האור פשוט קרה”, סיפר לגוברין. “לא עשיתי דבר כדי למצוא אותו. אפילו לא ידעתי שהוא קיים לפני כן. הוא לא הגיע כי הייתי בחור טוב. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיו, עד כמה חיי היו נראים דלים וריקים בלעדיו”.

האור הוא חוויה אינטימית שאייגן לא שש להרחיב את הדיבור עליה. אבל היא לא רק אינטימית. “הרבה אנשים חווים את זה”, הוא אומר. “לא יפתיע אותי לגלות שיש יותר אנשים שיש להם חוויות כאלה מאנשים שאין להם. אולי אנשים פשוט לא יודעים מה לעשות איתן. אני בטח לא ידעתי”.

האם אתה יודע כעת?
(צוחק) “שאלה נהדרת! כל שיטות התרגול האלטרנטיביות, וגם הפסיכואנליזה, הן באופן חלקי תגובות לאור, עדות לאור, וכולן ניסיונות ליצור תמיכה או משעולים טובים יותר לגשת לאור, לתת לאור לפעול עלינו את פעולתו בדרך טובה יותר. אנחנו לא יכולים לעמוד לנוכח המציאות באופן ישיר. אפילו משה ראה רק את האחוריים של אלוהים. פסיכואנליזה היא פילטר, כמו ששירה היא פילטר”.

“לחישות מ-O ושינויים ב-O”

אתה יכול להגדיר יותר מהי פסיכואנליזה?
“למעשה אנחנו לא יודעים. זהו סימון של אזור של גילוי שאין לנו שום הגדרות עבורו. זה משהו, משהו שאנחנו בקשר איתו, ואיננו יודעים מהו. אנחנו יודעים שזה משהו חשוב, והדרך היחידה לברר היא להישאר בקשר איתו ולראות מה קורה למגע שלנו. באחת הסוטרות הבודהיסטיות נאמר שיש ארצות בודהא ללא מילים, ארצות שבהן חיוך או פיהוק או רעד או מחווה יכולים להעביר מסרים לא ידועים, ללא מילים. הפסיכואנליזה הדגישה באופן מסורתי ביטוי רגשות במילים, אבל למעשה היא עסוקה במה שאיננו מילים, בשינויים רגשיים. מילים לבדן אינן יוצרות שינויים רגשיים, רק שינויים רגשיים יוצרים שינויים רגשיים.

“הפסיכואנליטיקאי הבריטי וילפרד ביון הבחין בין פונקציה K, שמסמלת ידע (Knowledge), ובין O, שהוא כמו הסמל של ה-Ensō בזן בודהיזם, שמשמעו הכול, שום דבר, הלא ידוע, המציאות האולטימטיבית. מה שאנחנו מחפשים הם שינויים ב-O, שהם שינויים שמתרחשים ללא מילים, בלי שנוכל להצביע עליהם או אפילו לראותם או להיות מודעים להם. משהו קורה בארצות הבודהא, אבל מה שקורה הוא טרנספורמציות נטולות מילים, שמשנות את האופן שבו האדם חווה את חייו. אז הייתי מגדיר את הפסיכואנליזה כלחישות מ-O ושינויים ב-O”.

כתבת שכל בני האדם שוכחים שהם חיים, עוברים את החיים במצב היפנוטי או אשלייתי. האם בזה מנסה הפסיכואנליזה לטפל?
“אנחנו אכן עוברים את החיים במצב קצת מסומם, או מכור, וחלק מההתמכרות שלנו, שהופכת אותנו לסהרוריים, היא שאנחנו מכורים לעצמי שלנו, או לגרסה שלנו של העצמי. כדי לשרוד אנחנו יוצרים מערכים של עצמיות, ואז אומרים ‘זה אני וזה לא אני’ וכך מגִנים על העצמיות הקטנה יותר, שעוזרת לנו לשרוד בעולם קשה, אבל מאבדים מגע עם עוד אפשרויות שיש לנו אם נדע להשתמש בהן. אנחנו מתמכרים למערכים מסוימים שאנו קוראים להם ‘אני’ ונלחמים במערכים שאנו קוראים להם ‘לא אני’. חלק ממה שהפסיכואנליזה עושה זה להרחיב את שדה החוויה כך שיכלול גם אלמנטים שראינו כ’לא אני’, כאויבים. גם כאן יש הקבלה לבודהיזם. בודהא קרא לזה התעוררות”.

“כל מה שצריך לעשות הוא להסתכל על הדברים”

ההבדלים בין טיפול נפשי לעבודה רוחנית מיטשטשים תחת לשונו של אייגן. לשאלה מה ההבדל בין השניים הוא עונה, “אני לא עושה הבחנה ברורה בין פסיכואנליזה לדברים אחרים, יש לי תמונה רחבה. כל מחפשי האמת יכולים לתרום זה לזה, כולנו ביחד באותה בריכה, אותו כדור ארץ, אותה נפש, אותו טבע אנושי, וכל מה שמישהו יכול לתרום הוא טוב. היום אנשים מבינים שאין משהו שעובד בשביל כולם וכן שכל הדברים פועלים רק באופן חלקי. לאף אחד אין תשובה מוחלטת. יש מגבלות רציניות לכל התרגולים”.

ובכל זאת, מה אתה עושה כמטפל?
“כל מה שצריך לעשות הוא להסתכל על הדברים, להסתכל עליהם, להסתכל עליהם. להיות איתם. זה כל מה שאני מלמד. אם יש משהו מתסכל בחיים, איזה מחסום, רִיק, אפשר פשוט להיות עם זה ולהגיע למקומות חדשים. בפסיכואנליזה, כמו במדיטציה, יש דגש על האטת דברים, ועל הישארות באינטראקציה של הרגע, ועל חקירת שדה החוויה כפי שהוא עולה מרגע לרגע בפרטי פרטים, ועל ראיית דפוסים שעולים מהחקירות הרגשיות הללו, אבל בלי להיצמד לדפוסים הללו. זה שיש מקום ללכת אליו פעם או שלוש פעמים בשבוע ולהיות באינטראקציה עם אדם אחר ולראות מה עולה זו תרומה לאבולוציה האנושית”.

מה ההבדל בין זה ובין לפגוש גורו?
“לא יודע”.

אז בשביל מה נחוץ כל המסלול הארוך של ההכשרה? אין איזו טכניקה שאתה לומד?
“אתה שם דגש על K, על לימוד וידע. אני שם דגש על הלא ידוע, על הסתום והלא מובן. על שינויים שנוצרים מההשפעה שיש לשני אנשים זה על זה בלי שאפשר יהיה בדיוק להגיד מה קרה. רוב מה שקורה ביקום הזה אינו ידוע ורוב מה שקורה בין אנשים אינו ידוע. אני אוהב לצטט את הפיזיקאי ארתור אדינגטון, שאמר, ‘משהו לא ידוע עושה אנחנו לא יודעים מה’. כפסיכואנליטיקאי אני חושב שאנחנו פותחים סמטאות כך שהלא ידוע יוכל לפעול את פעולתו”.

בעידן הניו אייג’ אנשים משתמשים באנטגוניזם כלפי ידע כדי להסתיר ולהסוות בורות. זה מוביל לא אחת לשרלטנות.
“אפשר להשתמש בכל דבר כדי להסתיר ולשקר, זה נכון. זה טבענו. אנחנו שקרניים כרוניים, מכורים לרמיות העצמיות שלנו. חשוב מאוד לשים לב לכך. אבל גם K איננו ביטחון מפני זה. אפשר להשתמש בכל דבר לכל דבר, זה הטבע האנושי ועלינו לעבוד איתו. לכן אנחנו זקוקים לאדם הנוסף. זה מה שהפסיכואנליזה מציעה. אנחנו צריכים שיבדקו אותנו. אשתי רואה אותי באופן אחר מהאופן שבו אני רואה את עצמי, ואם אני רוצה לצמוח בנישואים אני צריך לקבל זאת. זה תפקידנו כבני אדם, לקבל את האופן שבו הזולת חווה אותנו. יש לי זוג מטופלים, יהודים אורתודוקסים, שיש להם יחסים מאוד קשים. אמרתי להם שהיה צריך להיות עוד דיבר בין שני הדיברות הראשונים – לא תשפוט. השניים הללו כל הזמן שופטים אחד את השני ומשתוללים מזעם, כל אחד בטוח שהוא צודק. זה כמו פצצת אטום במשפחה, שהם חושבים שהם יודעים הכול”.

כשמתרגלי מדיטציה חווים חוויות רוחניות גבוהות, הם הרבה פעמים בטוחים שהם מאוד חשובים, שהם יודעים הכול.
“טיפלתי במורה מדיטציה שנכנס להתקפי זעם כרוניים בגלל הפער העצום בין מה שחווה במדיטציה למה שחווה עם משפחתו. לעבור מהַיי מדיטטיבי לאימת חיי המשפחה יכול להיות קשה מאוד. אחד המפתחות הוא ללמוד איך ליצור קשרים בין חוויות שונות ולא לקפוץ בין חוויות. כן, אני יכול להיות שלֵו ורגוע במדיטציה ואז אני פוגש את אשתי וילדי וצריך לעשות עבודה קשה, והאזורים של הבורות והנכות הרגשית שלי צצים. המצב האופורי נהדר, הוא מרגיע, אבל צריך לחבר אותו לעבודה על החלקים הנמוכים יותר.

“יש רגשות שאיננו מרגישים ומחשבות שאיננו חושבים. הפסיכואנליזה שואלת, האם אתה יכול לקחת את הדבר הזה ולהכניס אותו אליך, האם אתה יכול לתת לחוויה שלך את עצמך להיכנס לתוכך? תן לי כפסיכואנליטיקאי להציג את עצמך בפני עצמך, ואתה מוזמן להתקשר לעצמך בדרכים יותר מועילות, פחות הרסניות, להתחבר, להתכוונן, ללב שלך”.

מסע רוחני בישראל

ההצעה של אייגן נשמעת פשוטה. אבל עבור אייגן, ההתחברות לעצמי היא לא פחות ממעשה חתרני. “בימינו, הטאבו נגד כניסה פנימה לעצמך, למידה על עצמך, חמור יותר מסקס”, הוא טוען. “האיסור על חקירה עצמית מקביל לחרדה ולאשמה ביחס לאוננות, חוץ מהעובדה שהוא חמור ונפוץ יותר. אנחנו חיים בתקופה ברברית. לא שפסיכואנליטיקאים אינם ברברים, גם אנחנו רבים כל הזמן אחד עם השני, אבל יש לנו משהו חשוב לשמר, כמו הנזירים בימי הביניים. אנחנו השומרים, המגנים, של הנפש”.

דווקא נדמה שאנשים עסוקים היום יותר מאי פעם בחיפוש עצמי.
“אלן ואטס כתב ספר בשם ‘הטאבו נגד ידיעת מי אתה’. ממשלות סומכות על זה שאתה לא יכול לעכל מה שקורה בעולם. יש להן תעמולה שאומרת, ‘זה מה שקורה, ולכן זה מה שצריך לעשות’, וכך הן מתַעלות אותך למערכת הכוח שלהן. הן סומכות על זה שאנשים לא יכולים להתחבר לכל מה שקורה ולעכל מה שקורה ואז האנשים עושים מה שהן רוצות”.

בישראל נראה שהרבה אנשים עייפים מהסכסוך ולכן ויתרו על אפשרות לשינוי חברתי ופוליטי ועובדים רק על עצמם.
“זו גרסה אחרת של צמצום השדה. בעולם של היפר-מדיה, עולם של גלובליזציה, אנחנו צריכים לתת לעצמנו להיכנס פנימה, להכיר את עצמנו, לחוות את עצמנו, לאהוב את עצמנו, אבל אותו תהליך צריך לקרות גם עם החוץ. אין לנו מושג איך זה יקרה. עדיין לא פיתחנו את היכולת הזו, לדעת מה לעשות עם קבוצות אחרות. הרבה מזה קשור למה שקורה בתודעה שלנו, מה אנחנו מחשיבים כחשוב. ויניקוט דיבר על ‘אובייקט מעבר’. נניח שלתינוק יש איזו בובה של כלב שהוא קשור אליה מאוד, היא ממש חלק מהעצמי שלו – הוא ישן איתה, לוקח אותה לכל מקום. זה מרגיע אותו, נותן לו להרגיש שלם. שלוש שנים אחר כך הבובה כבר לא חשובה לו, הוא גדל, הוא בשלב התפתחות אחר. ומה שהיה חשוב לו בשלב אחד לא חשוב באחר. זה מה שקורה בנוגע לזהות שלנו ביחס לקבוצות אחרות. אתה נלחם על הזהות שיש לך, אבל אחרי חמישים או מאה שנה הזהות הזו אולי כבר לא חשובה, ואתה תוהה ‘על מה נלחמתי? למה ראיתי את הדברים ככה?'”.

אז אתה אומר שיהודה ושומרון הם אובייקט המעבר של הישראלים, של היהודים? הבובה שלנו?
“כן! בדיוק. וצריך לקוות ששתי הקבוצות יתפתחו מעבר לשלב הזה. בישראל אולי לא נראה שזה הכיוון, אבל זה עניין של אבולוציה אנושית. עוד לא התפתחנו מספיק כדי שנוכל להכניס פנימה את הזולת באופן מועיל. צריך לבנות את היכולת הזו, וזה יכול לקחת חמישים שנה או 500 שנה לבנות את היכולת לתת לאנשים להיכנס פנימה וכן להכניס את האחר של עצמך פנימה. אנשים שמתמקדים בעצמם עושים רק חלק מהעבודה האבולוציונית שלפנינו”.

איזה מקום יש ליהדות שלך במסע הזה של ההתפתחות?
“בפעם הראשונה שהייתי בישראל, ב-1968, זה היה מסע רוחני. לא תכננתי זאת כך. הייתי כאן חודשיים, הלכתי מאילת לגליל, פשוטו כמשמעו. והייתי גם במאה שערים עם החסידים. זו היתה חוויה ששינתה את עולמי. כל השקפתי על גבריות השתנתה. בניו יורק היית גבר אם היו לך הרבה בחורות והצלחה כלכלית. כוח וסקס. ובמאה שערים באה אלי אישה ושאלה אותי, ‘האם הנחת תפילין היום? זה מה שגבר עושה’. זה היה שינוי מוחלט בזהות מבחינתי. אם אתה גבר, מה אתה עושה? מניח תפילין! אתה לא בהכרח מצליח כלכלית או משיג בחורות. זו היתה חוויה של המרה. לא הפכתי ליהודי חרדי, יש לי הרבה ביקורת כלפיהם, הם זקוקים להתרחבות כמו כל אחד אחר, הם קבוצה מסוכנת כיום, אבל אני חייב להודות, בשמחה, שהם שינו את חיי באותה תקופה ונתנו לי תפישה רחבה יותר של מה יכול להיות גבר, או גבר שלם יותר, גבר שיכול להיות רגיש ומתחשב ובעל ערך בפני עצמו. הם נתנו לי נקודת מבט פנימית שאני מאוד שמח שהתפתחה בעשורים שחלפו מאז”.

***

הראיון פורסם לראשונה במגזין חיים אחרים, ירחון אלטרנטיבי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית, גיליון ספטמבר-אוקטובר

Leave a Comment »

No comments yet.

RSS feed for comments on this post. TrackBack URI

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

Create a free website or blog at WordPress.com.

%d bloggers like this: