26 August 2017
31 October 2015
דרום קרוליינה עם נעמה ועודד
נסיעה של שש שעות (שהיו אמורות להיות חמש) באוטובוס הביאה אותנו מוושינגטון לדורהם. נעמה ועודד לקחו אותנו מתחנת האוטובוסים לביתם והכינו לנו ארוחת ערב ישראלית מפוארת על אף השעה המאוחרת, אחת עשרה בלילה בערך.
דורהם היא עיר קטנה ונעימה, המרכז שלה די שקט, אבל יש מקומות נחמדים שהם וחבריהם, כולם אנשי האוניברסיטה בדרך זו או אחרת, וכולם מכל מיני מקומות בעולם, נוהגים ללכת אליהם.
נעמה הציגה בפנינו את הסופרמרקט הענק שבו הם קונים חלק מהאוכל ואת ״המכולת הסינית״, כלומר, סופר ענק, שנקרא גלובל, ויש בו מאכלים וחומרי גלם מכל העולם ובעיקר מהמזרח הרחוק. זה באמת מדהים לאיזה דקויות של עשבי תיבול ותבלינים יכולים מהגרים מכל העולם להגיע בקנייה בחנות המגוונת הזאת. אחר כך נסענו לעוד מוסד חשוב: store״thrift”, חנות יד שניה לצרכי צדקה ששייכת למיסיון, נמאס לי לכתוב את המלה ״ענקי״ ואני מחפשת מלים דומות שיתארו את הגודל הענקי של כל דבר כמעט פה, עצום, בעל ממדים בלתי נתפסים, וכו׳. בקיצור החנות ענקית והיינו בעיקר בחלק של הבגדים והתיקים וכלי האוכל והצעצועים, יש בהמשך עוד חלק גדול מאוד של רהיטים ובעזרתו בתנו ובעלה ריהטו חלק מהדירה שלהם כשהגיעו. כמובן שהצטיידנו במה שהיה חסר ונחזור לעוד ביקור להשלמות…
למחרת הייתה שבת ונסענו למוזיאון האומנות של צפון קרוליינה שנמצא בתוך פארק יפיפה שבו מפוזרים פסלים שונים ומיוחדים, ועוד נחזור אליו כי יש שם תערוכה של הצייר אשר שנרצה לראות.
נסענו לראלי, עיר הבירה של צפון קרוליינה, שיש בה בניינים גבוהים ויפים, ואוניברסיטה שאפשר לראות חלק מהבניינים שלה מהרחוב הראשי.
מעניין שגם שם וגם בדורהם ארגונים ללא כוונת רווח לקחו בניינים גדולים ששימשו כמבני תעשיה ועמדו נטושים, והפכו אותם למרכז של סדנאות וחנויות של אמנים, בקוביות שקופות שמאפשרות לראות את תהליך העבודה וגם את היצירות, והאמנים משלמים שכר דירה סמלי. יש שם הרבה פעילויות ותערוכות וזה מקום שתורם להפריה הדדית בין האומנים ומאפשר לקהל להכיר אמנים לא ידועים או מתחילים שאין לה מקום אחר להציג או לעבוד בו.
ביום ראשון הלכנו לתפילה בכנסיה בפטיסטית שחורה שיש לה מקהלה גדולה, וזכינו לחוויה רוחנית מרגשת ומיוחדת במינה. נכנסנו בהיסוס ותוך ידיעה שאנחנו לא מהודרים מספיק לאירוע, (לאיש מאיתנו לא הייתה עניבה או חליפה או שמלה שחורה ושרשרת פנינים לבנות כמו שמצופה מגברת מבוגרת כמוני…) וכמובן שאנחנו לבנים מדי, אבל גברת נחמדה בשימלה שחורה ופנינים לבנות קיבלה אותנו בשמחה ולקחה אותנו להירשם בספר האורחים, וזה כדי שיציינו את ביקורנו בפני כל הקהילה בתחילת התפילה, כפי שאכן קרה אחר כך. זה היה יום הנשים באיחוד הכנסיות הבפטיסטיות, ולכן המקהלה כולה הייתה על טהרת הנשים, המנהיגות שישבו על הבמה ודיברו אל הקהילה היו נשים, וגברת אחת השייכת לכנסיה הזאת כבר ארבעים שנה, וכל הזמן שירתה והתנדבה בתפקידים שונים כולל במקהלה, קיבלה את אות ״אשת השנה״ של הכנסייה בהשתתפות כל משפחתה וחברותיה הוותיקות.
מיד בהתחלה עלתה על הדוכן אישה עם כובע שחור גדול שכולנו חשבנו שהיא הגברת הראשונה של הכנסיה אבל היא רק מלאה את מקומה, והזמינה כל אחד בקהל לברך את כל מי שנמצא לידו ולחבק אותו גם אם הוא מישהו זר. מיד לחצו ידיים אתנו ובירכו אותנו, ואישה מהשורה שלפנינו חיבקה אותי ואת אפי ביחד חיבוק נלהב שהמס כל תחושת זרות שאולי עוד הייתה בנו. ואז המקהלה שרה, בהתחלה הימנונים רציניים ואיטיים מספר התפילות, ואחר כך עוד ועוד שירים והקצב הלך וגבר והקהל התלהב, אנשים קמו הניפו ידיים ועצמו עיניים, מחאו כפיים וצעקו:
hallelujah, praise the lord” ומישהו צעקה כל הזמן, גם בזמן הדיבורים, “yes father”. מדי פעם השירה נפסקה בדברי אחת המנהיגות, בדרך כלל על דמות מופת נשית מהכנסייה המקומית או האיחוד כולו. כולן דיברו קצר ולעניין, התבדחו בדיוק במידה כדרך האמריקאים, והכל זרם כמו שעון מתקתק בלי שום עיכובים או בלבולים.
לצד המקהלה ישבה תזמורת שלמה: פסנתר, אורגן חשמלי, חצוצרות וטרומבון ותופים, ועל המקהלה ניצחה אישה שחורה רחבה מאוד בתנועות ידיים גדולות. היו כמה נשים במקהלה שהחזיקו מיקרופונים בידיהן ואותן שמעו מאלתרות קריאות שבח לאל בזמן השירה הקצבית, ומוסיפות עוד תחושת התלהבות וספונטניות.
אבל אז עלתה לבמה אחת המנהיגות, ונתנה דרשה, בנושא :״mind your own bussiness״ והכוונה היא לא להסתגרות בעניינך, אלא בהימנעות מלנסות לסדר ולהפוך את הזולת למוסרי או דתי יותר, או סתם לחטט בענייניו, ובהתמקדות במה שכל אחד ואחד עושה בעצמו ואיך הוא מתנהג יותר מוסרי וכו׳. היא סיפרה על דברים שאנשים רוצים להסתיר, ורמזה בחיוך ממזרי שגם לה יש דברים בעברה שהייתה מעדיפה להצניע. היא שיבחה את ישו שתמיד היה אתה ברגעים הקשים, כשסטתה מן הדרך והחליטה החלטות שהיא מתחרטת עליהן, ואז חזרה לברית החדשה ולקטע בו התחילה בו פיטר שואל את ישו על אדם אחר וישו עונה לו: מה זה נוגע לך? ואז דיברה על הבחירה החופשית בציות לישו ובהליכה בדרך שהוא מתווה בלי שאלות ותלונות. היא דיברה על האכפתיות שצריכה להיות כלפי מי שסובל, נמצא בסכנה או סתם זקוק לעזרה, ועל הדרך בה ישו מעורב בחיי כל אחד והוא לא ״mind his own bussiness”… ואז ירדה מהבמה, ונכנסה ממש לאקסטזה, ודיברה אף על פי שהמוזיקה כבר חזרה והמנהיגות שישבו על הבמה קמו, וצעקה מדי פעם: הללויה!!
הדרך שבה היא פנתה אל הקהל הייתה מרשימה ביותר, והיא הצליחה לרתק את כולם כל הזמן ולהעלות לאט לאט את מפלס ההתלהבות עד לשיא שלו בסופה של הדרשה, כשהפסקתי לנסות להבין מה היא אומרת ונסחפתי בהתלהבות הכללית. זו הייתה ממש מלאכת מחשבת של פניה לקהל רחב ומגוון ברמתו האינטלקטואלית מבלי לתת לאנשים המורכבים והמשכילים יותר הרגשה של ירידה ברמה, ומצד שני תוך הפשטה וחזרה על העקרונות בדרכים שונות ומעניינות שאפשרו גם לכאלה שאינם עוסקים בדיונים מופשטים בדרך כלל להבין ולהפנים.
קינחנו את הבוקר הנפלא הזה בצהריים במסעדה ניו זילנדית אורבנית עם המבורגרים צמחוניים, ובטיול בגנים הבוטניים המקסימים של אוניברסיטת דיוק, שהיא עצמה בעלת יופי מאופק ומכובד ומזכירה קצת את פרינסטון.
נעמה ועודד לקחו אותנו ליריד של צפון קרוליינה שמתרחש אחת לשנה במשך עשרה ימים. אף על פי שבאנו ביום חול, המקום היה מלא וגדוש במשפחות וצעירים וגם מבוגרים כמונו. מלבד הלונה פרק העצום בגודלו ודוכני ההגרלות עם הבובות בגודל אדם, היו שם אינסוף דוכני אוכל שחוץ מהגלידה היו כולם על טהרת הטיגון העמוק, כולל עוגות פירות ועוגיות אוריאו…
ראינו מירוץ חזירים שהוסיפו לו גם מירוץ עזים שפיזזו בחינניות ולא מיהרו במיוחד להגיע למטרה….
הקהל הנלהב, ישב עם האוכל המטוגן בידיו ועודד את המתחרים השמנמנים שחלקם התנועעו בקושי. המירוץ נמשך רק כמה שניות אבל הכרוז שליווה והלהיב את הקהל היה בעיני ההצגה האמיתית, כמו ההשתתפות הנלהבת של הקהל.
ביקרנו ב״village of yesteryear” בו ישבו נשים וגברים בתלבושות תקופתיות של המאה השמונה עשרה והתשע עשרה ועסקו ברונמויות שונות וכמובן מכרו את תוצרתם. חלק מהדברים נראו כמו נחלת בנימין בימי שישי, אבל היו גם נשים שקלעו קש ויצרו סלים עדינים ויפים, אורגת עם הנול שלה, מישהו שעושה בעצמו רובים (אמריקה, לא?) רוקמות, מישהו שמייצר כינורות ומישהו חמוד שייצר בנג׳ואים ושמח להדגים לנו בנגינה ושירה.
אחר כך עברנו לתצוגה החקלאית שהזכירה את היריד החקלאי שהיינו בו בקנדה, אבל הכל היה יותר גדול…. דלעות ואבטיחים מפלצתיים, פלפלים מעוותים בכל הצבעים והגדלים, בטטות ענקיות, פירות, עוגות ועוגיות, דלעות מקושטות, הכל עם סרטי הפרסים הכחולים והאדומים של המקומות הראשונים והשניים, לפי קטגוריות שונות ואפילו פרסים לילדים ולבעלי צרכים מיוחדים. היו גם תחרויות של בעלי חיים ואנחנו נפלנו על תחרות של עזים די קטנות, שילדים קטנים ונערים החזיקו בגאווה לשיפוטו המחמיר של השופט עם כובע הבוקרים הבלתי נמנע. ושוב, למרות שבקנדה אנשים שתו בירה חופשי בכל מקום ביריד, ואילו בצפון קרוליינה אסור להכניס אלכוהול ליריד בכלל, ההתלהבות וההשתתפות של הקהל היו הרבה יותר גדולים. המזג הקנדי המנומנם שונה מזה של האמריקאים, במיוחד הדרומיים, הנוטים יותר להתלהב ולגלות התרגשות.
ביקרנו עוד בשני ביתנים חינוכיים יותר על החקלאות ובביתן שהציג מאכלים בריאים ומיוחדים שהוצעו לנו לטעימה.
יום מלהיב היה לנו כשנסענו לפארק אינו ריבר, לא רחוק מדורהם, בו צעדנו בשבילים מכוסים עלים ושורשים, עלינו וירדנו במדרגות עץ או מדרגות אבן טבעיות גסות או אפילו קורות עץ שרק סימנו מקום של מדרגה. אני מציינת את זה מפני שבפארקים הגדולים בקנדה עשו מסלולים מרוצפים או מכוסים אבני חצץ לטובת נכים עם כסאות גלגלים, ולמרות הנופים הנפלאים שנשקפו מנקודות התצפית ההליכה ביער הייתה קצת ״עירונית״ ולא מהנה כמו הרשרוש הנעים של העלים או המחטים על השבילים בפארק הזה, והשורשים הבולטים שאילצו אותנו להיות מרוכזים בדרך כדי לא ליפול.
המסלול שלנו עבר ברובו ליד הנהר וראינו המון ציפורים וקורי עכביש מרהיבים לאורכו, אך בקטע האחרון הייתה לנו פגישה מרגשת עם ציפור גדולה, כנראה עגור, שעמדה במים בלי לזוז, נתנה לאפי לצלם אותה בלי סוף ואפילו כשהתקרב אליה ממש לקח לה זמן להתרומם ולעוף קרוב מעל המים.
היום היה נעים ורוב הזמן היינו בצל, ועצרנו לאכול סנדוויצ׳ים על האבנים הגדולות מעל המים הצלולים והשקטים. הטבע במיטבו! וכל זה בפרק אלמוני למדי, לא יעד אופייני לתיירים ואחד מרבים בצפון קרוליינה, כלומר משהו ׳פושטי׳ למדי, שבארץ היה הופך למלא עד אפס מקום בסופישבוע או בחגים.
היינו בעוד פארקים קטנים ליד אגמים צלולים, שהיער מגיע עד לשפת האגם מלבד בחוף הרחצה המסודר שבו השתתפו ואפילו רחצו באגם מספר קטן של נופשים, למרות שזה היה יום חול. מזג האוויר המשיך להיות נפלא: קר ומעונן בבוקר מוקדם אבל עד עשר היה כבר בהיר ובצהריים היה כבר די חם.
שוטטנו בהילסבורו, עיירה ציורית עם בתים היסטוריים, ככל שבתים בארה״ב יכולים להיות היסטוריים, הבתים השמורים היטב והשלטים המפרטים את ייחודו של כל בית היו שיעור ביחסיות של היסטוריה, כשמלחמת העצמאות האמריקאית היא כמעט היסטוריה עתיקה.
כל זה היה הכנה לנסיעה להרים, לסמוקי מאונטיינס, בסוף השבוע השני שלנו בדורהם. הזמנו ביקתה מצוידת שנוכל לישון ולאכול בה, ונסענו כל היום, בחלק הראשון על הדרך המהירה, שהלכה והפכה מיוערת יותר ומיושבת פחות ככל שהתקרבנו להרים. השלכת הייתה כבר בעיצומה ואפשר היה לראות את כל הצבעים: סגול עמוק, אדום בוער, כתום צועק וסתם צהוב רגיל. כשהתקרבנו להרים ירדנו מהדרך המהירה ונסענו בדרך שהיא scenic road עד שנכנסנו לתוך הפארק עצמו. כאן אני עוצרת את התיאור מפני שנשארתי חסרת מלים, וזאת הדרך האלגנטית שלי לצאת בכבוד מהבעיה. השמש האירה והצבעים הועצמו והרגשנו שמדרונות ההרים מולנו ומתחתנו בוערים בצבעים עזים, ועצרנו באינסוף נקודות תצפית לצלם ולהתרשם. אין ספק שהגענו בעונה הנכונה והשלכת צבעה את הנופים המרהיבים עד שאפשר היה להסתנוור מהם..
מגי וואלי, העמק בו הייתה הבקתה ששכרנו הוא מקום תיירותי מאוד אך גם אופייני למדי לאנשי ההרים שנחשבים לבורים ונקראים הילי ביליס, מזללות ואוכל דרומי שנקרא ״cook out” והוא פשוט מנגלים עם בשר שמן ככל האפשר, אבל מצד שני אין מרכזי קניות עצומים עם חנויות ענק שמכילות הכל כמו טרגט או וולמרט. זאת אמריקה ..האחרת, שלא נסחפה למקדשי הצריכה, אולי בגלל המרחק ואולי בגלל האופי השמרני של התושבים.
[תוספת של אפי – הלכנו לראות בערב ריקודי עם שנקראים גם stomping, והנה כמה דוגמאות]
הימים האחרונים בדורהם היו עגומים ורטובים, היה קר וגשום ולא עשינו הרבה. לאורך כל השהות שלנו ניסינו לעודד את נעמה בתנו, שחיכתה לחידוש אישור העבודה משלטונות ההגירה, שנתקע באיזשהו מקום אי שם בטקסס, בדמיוני במרתפים חשוכים עם מסדרונות ארוכים ושוממים… זו הפעם השניה שאנחנו נתקלים בבירוקרטיה האמריקאית ביחסה לזרים, (הפעם הראשונה הייתה כשבננו שקיבל ויזת עבודה בחברה שלו, חיכה ארבעה חודשים לבדיקה ביטחונית שכל מהנדס שנכנס לארה״ב עובר ושעבר כבר כמה חודשים קודם לפני נסיעת עבודה לשם) ובניגוד לזו הישראלית, שהעוינות וההתנגדות לזרים מוכתבת בה מלמעלה, קשה לשים אצבע על מקור היחס הנוקשה וחסר ההגיון לעבודת זרים בארה״ב. רשיון העבודה ניתן לה על סמך הויזה של בעלה שעושה כאן פוסט דוקטורט ומתוכנן לשנתיים. בכל זאת נתנו רשיון לשנה, ובינתיים התחילה לעבוד וכשביקשה חידוש כנראה ״התיק נתקע״, לא כמטפורה אלא באמת תיק שמחזיקים ביד, ככה הם עובדים שם, ואפילו אמרו לה שגם כשיגיע האישור במייל, יש בעיה בהדפסה ויכול להיות שייקח זמן עד שיגיע האישור המודפס הרשמי…. מזל שלא חסרה שעווה לחותמת על מגילת הקלף של האישור שיביא השליח על הסוס…
בקיצור, האזרחית (כלומר הנתינה הזרה) נ׳ ומלחמתה במכונת הפקידות האימתנית של מנהלת ההגירה בארה״ב… נדמה לי שמעכשיו אבקר פחות בחומרה את שלטונות ההגירה שלנו ובכלל את הבירוקרטיה שלנו שתמיד חשבתי שאין דומה לה.
טוב בינתיים הכל נגמר, האישור ניתן, ויגיע בדואר (!) ומחר היא חוזרת לעבודה אחרי יותר מחודש של השבתה מאונס. גם אנחנו יוצאים מחר בבוקר לטיול בדרום ועליו נספר בקרוב.
25 January 2011
שיר זן של ביאליק – שימו לב לסיום המפתיע
הַקַּיִץ גֹּוֵועַ/ביאליק
הַקַּיִץ גֹּווֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.
וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵּס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיּיָלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת.
וּמִתְייַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה:
“בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.”
תרס”ה.
אוכלי תפוחי האדמה של ואן גוך - המקור
גירסא מודרנית
22 November 2010
מתוך “התעוררות” של אנטוני דה-מלו
אנטוני דה מלו
בחור צעיר בא להתלונן על החברה שלו שנטשה אותו, היא שיחקה ברגשותיו. על מה אתה מתלונן? ציפית ליותר מזה? צפה לגרוע ביותר, אתה מתעסק עם אנשים אנוכיים. אתה אידיוט- אתה עשית ממנה אלילה, לא נכון? אתה חשבת שהיא נסיכה, אתה חשבת שאנשים הם נחמדים. הם לא! הם לא נחמדים. הם רעים כמוך – רעים, מבין? הם רדומים כמוך. ומה אתה חושב שהם מחפשים? את טובת עצמם, בדיוק כמוך. אין הבדל.
אתה יכול לדמיין כמה זה משחרר אם לא תחיה יותר באשליות, ולא תתאכזב יותר? אף אחד לא יאכזב אותך יותר. לא תרגיש דחוי. רוצה להתעורר? רוצה אושר? רוצה חופש? הנה זה בא: זרוק את הדעות השגויות שלך. תתבונן דרך האנשים. אם תראה לעומק עצמך, תראה לעומק כולם. ואז תאהב אותם. אחרת תבזבז את כל זמנך בהתמודדות עם המושגים המעוותים שלך עליהם, באשליות שמתרסקות כל הזמן מול המציאות.
2 October 2010
בית איכרים – מתוך “נדודים” מאת הרמן הסה בתרגומו של יהודה עמיחי
ליד הבית הזה אני נפרד. יעבור זמן רב עד ששוב אראה בית כזה. אני הולך ומתקרב אל מעבר האלפים. כאן מגיע אל סופו סגנון הבניה הצפונית והגרמנית – ועימו הנוף הגרמני והשפה הגרמנית.
כמה יפה הוא לעבור גבולות כאלה. במובנים רבים הנודד הוא אדם פרימיטיבי, כשם שהנווד הוא פרימיטיבי מן האיכר. ההתגברות על יצר הישיבה במקום והזלזול בגבולות הופכים בני אדם מסוגי לתמרורים המראים אל עבר העתיד. אילו היו רבים כמוני, חדורי זלזול עמוק לגבולות שבין הארצות, לא היו מלחמות ולא הסגרים בעולם, אין לך דבר טעון קנאה ושנאה יותר מגבולות ואין אווילי מהם. הם כמו תותחים, כמו גנרלים: כל זמן שבעולם שולטים התבונה והאנושיות והשלום, אין חשים בהם כלל; הם אפילו מעוררים בת צחוק. אך ברגע שפורצים מלחמה וטרוף הדעת, הם נעשים חשובים ומקודשים, ולנו, לנודדים, הופכים ימי מלחמה לעינוי ולבתי כלא. שהשד יקח אותם! אני משרטט את הבית בתוך פנקסי ועיני נפרדות מן הגג הגרמני, מעליית הגג וממבנה הקורות שבבית הגרמני. עיני נפרדות מהם ומכל תחושת הביתיות החמימה שבהם. עוד פעם אוהב ביתר שאת את הכל, כי אני נפרד. מחר אוהב גגות אחרים ובקתות אחרות. לא אשאיר כאן את לבי, כדרך שכותבים במכתבי אהבה. לא, לא! את לבי אקח אתי. אהיה זקוק לו גם שם, מעבר להרים האלה, בכל שעה. כי נווד אני ולא איכר. אני מעריץ גדול של אי־נאמנות, של שינוי, של דמיון. אינני מחשיב את הרצון לרתק את אהבתי במסמרים לאיזה שהוא מקום עלי אדמות. לדעתי, כל מה שאנו אוהבים, רק משל הוא. אני מתחיל לחשוד באהבה הנאחזת במקום אחד והופכת להיות נאמנות ומידה טובה.
טוב לאיכרים! טוב לבעלי הרכוש, טוב למיושבים, לנאמנים, לבעלי המוסר. אני יכול לאהוב אותם, להעריץ אותם ואף לקנא בהם. אבל איבדתי את מחצית חיי ברצוני לחקות את מוסריותם. ביקשתי להיות מה שלא הייתי. ביקשתי להיות משורר ועם זה גם קרתן. ביקשתי להיות אמן בעל דמיון פורה ועם זה להיות גם אישיות מוסרית וליהנות מחיים מושרשים במולדת. זמן רב עבר עד שלמדתי לדעת, שאי אפשר להיות שניהם, שאני נווד ולא איכר, מחפש ולא משמר. זמן רב עיניתי את נפשי בפני אלוהים וחוקים, שלא היו אלא אלילים. כל אלה היו חלקי בטעות ובייסורים ובאשמה בכל צרות העולם הזה. אף הוספתי על אשמתי ועל ייסורי העולם בכך שלא העזתי ללכת בדרך הגאולה. הדרך אל הגאולה אינה מובילה ימינה ולא שמאלה אלא אל תוך לבך שלך. רק בו נמצא האלוהים, רק בו השלום. מן ההרים נושבת רוח לחה. מעבר להם משקיפים איי שמים כחולים על ארצות אחרות. תחת השמים האלה אהיה מאושר לעתים קרובות, אך גם אחוש, לא פעם, ברוח זו, שאני עולה נגדה, יש ניחוח מופלא של מרחקים אשר נמצאים מעבר, של פרשת מים, של גבול בין שפות, של הרים גבוהים ושל דרום. רוח זו היא מלאת הבטחות.
הייה שלום, בית איכרים קטן! הייה שלום נוף מולדתי. אני נפרד ממך כנער הנפרד מאמו. הוא יודע שהגיעה עת להיפרד מאמו, אבל הוא גם יודע שלעולם לא יעזוב אותה לצמיתות, גם אם ירצה בכך. געגועים אל מולדתי. בעצם, אדם מושלם כמוני, הנודד האמיתי, לא צריך לדעת געגועים למולדת. אבל אני יודע אותם; אינני מושלם. וגם אינני שואף להיות כזה. אני רוצה לטעום טעם געגועים, כשם שאני טועם את הנאותי.
24 January 2010
אסטרטגיית “קנה והחזק”
האסטרטגיה הקלאסית להשקעה פסיבית לטווח ארוך היא “קנה והחזק”. בשיטה זו המשקיע קובע את מבנה התיק הרצוי לו בהתאם להעדפות הסיכון שלו, ולאחר מכן רוכש תעודות סל שעוקבות אחר מדדים שמייצגים את קבוצות הנכסים שבתיק.
העשור הראשון של המאה ה-21 הסב למשקיעים במניות אכזבה ניכרת, שהביאה לבחינה מחודשת של ההנחות הקיימות לגבי מדיניות ההשקעה הנכונה. בעולם ההשקעות אף נשמעו בסוף העשור קולות שטענו כי אסטרטגיית “קנה והחזק” פשטה את הרגל. ואולם כשבוחנים תקופות זמן ארוכות יותר, מתברר שאסטרטגיה כזו עדיין טובה עבור מרבית המשקיעים.
28 December 2009
הרפתקאות בג’ונגל
28.12.2009 איתן אבריאל
מה באמת ההבדל בין ענף הפיננסים לענפים אחרים?
כשעוקבים אחר השווקים הפיננסיים במשך שני עשורים, גם צופה שאינו ציני נאלץ להסכים: רוב התעשייה עסוקה בלקחת את כספם של המשקיעים ולהעביר אותו לכיסה. הגזילה הגדולה באמת מתבצעת באופן חוקי, לאור יום, באישורם ובחתימתם של הקורבנות.
16 December 2009
בתי השקעות שודדים, ואתם מרוצים
בסיכומה של שנה גרנדיוזית כמו זו שמסתיימת כעת, כל המשקיעים מרוצים, מי יותר מי פחות. אפילו תיקי ההשקעות הסולידיים הניבו לבעליהם תשואה דו-סיפרתית ועל פניו נדמה שמנהל ההשקעות שלכם ניחן בחושים חדים ויכולות פנומנאליות.
אך אם נדבר בכנות, למרבית החוסכים אין הכלים והידע כדי לבחון כיאות את ביצועי תיק ההשקעות. אז לפני שממהרים להפקיר בידי המנהל המחונן את כל הונכם, הנה כמה עובדות שעשויות למחוק לכם את החיוך מהפנים.
אחוזים נעלמים
מדד ת”א 100, המשמש כמדד ייחוס הולם למשקיעים במניות בבורסה בת”א, הניב מאז תחילת השנה תשואה של לא פחות מ-84% לא כולל דיבידנד שחולק, תשואה שמתקבלת בימים כתיקונם בחמש שנות השקעה שלמות. החגיגה לא פסחה כידוע גם על אפיקי האג”ח, כאשר מדד כללי המהווה מדד מייצג לכלל אגרות החוב הנסחרות בת”א, הניב מראשית השנה תשואה של 16%. (more…)
13 December 2009
לפני שמתחתנים – כדאי לדבר על כסף
ניו יורק טיימס
גירושים נוטים להיות קשים מאוד מבחינה רגשית עבור מי שעוברים אותם, וגם עבור הסובבים אותם. ואולם רוב הזוגות אינם מבינים שגירושים יכולים גם להיות אחד הצעדים הפיננסיים ההרסניים ביותר עבורם.
נכון, יש עוד דרכים להיקלע לצרות. אנשים עלולים, למשל, לבצע הימור גדול על מניה בודדת, או על מנהל כספים כלשהו, ולהפסיד. מי שיש לו עסק קטן עלול לראות אותו קורס ולוקח עמו את כל חסכונותיו. ואולם גירושים והעלויות שלרוב נלוות אליהם – מחשבונות לעורכי דין ועד הצורך הפתאומי במקום מגורים חלופי – פוגעים באנשים רבים יותר.
אלא שבעיות כספיות אינן רק תוצאה של גירושים, הן גם יכולות להיות הגורם להם. לא פעם מערכות יחסים מידרדרות בשל ריבים על ענייני כספים, שנובעים לא פעם מפער ניכר בתפישת העולם הפיננסית של בני הזוג.
6 December 2009
מניות, אג”ח או נדל”ן – מי עדיף מכולם?
רוב הישראלים אינם יודעים איזו תשואה מניבים החסכונות שלהם, ואינם מבינים את הפער בינה לבין התשואה שתאפשר להם לשמור על רמת חייהם לאחר הפרישה ■ פרויקט מיוחד של מגזין TheMarker בחן את החיסכון ארוך הטווח של הציבור ■ הנה כמה מהמסקנות החשובות שעלו ממנומשקיעים בבורסה ומי שרוכשים דירה להשקעה מתעלמים לעתים משאלה חשובה: מהי התשואה שהם מצפים לקבל לאורך זמן?
בואו נחדד מעט את השאלה: נכנס אדם לסניף בנק וקונה קרן נאמנות מנייתית ב-30 אלף שקל. מה הוא מצפה שהשקעה זו תניב לו לאחר שנה? לאחר שנתיים? לאחר חמש שנים? עשר שנים? מהי מידת הסיכון להפסד בהשקעה הזאת?
נניח שאותו אדם קנה גם קרן אג”ח ממשלתיות ב-70 אלף שקל. האם הוא יודע בכמה צריך סכום זה לצמוח בתוך שלוש שנים? ובתוך חמש? ונניח שאותו אדם היה יודע שהקרן שקנה תניב לו תשואה של 3% בשנה – האם זה היה משנה את החלטתו? (more…)
Awakening [אפי פז] 