הרפתקאות בג’ונגל

שוק ההון

28.12.2009 איתן אבריאל
מה באמת ההבדל בין ענף הפיננסים לענפים אחרים?

כשעוקבים אחר השווקים הפיננסיים במשך שני עשורים, גם צופה שאינו ציני נאלץ להסכים: רוב התעשייה עסוקה בלקחת את כספם של המשקיעים ולהעביר אותו לכיסה. הגזילה הגדולה באמת מתבצעת באופן חוקי, לאור יום, באישורם ובחתימתם של הקורבנות.

קחו למשל את תעשיית קרנות הנאמנות וניהול התיקים. למרות שהוכח כי ב-90% מהמקרים מנהלי קרנות אינם מצליחים להכות את המדדים, יש קרנות הגובות דמי ניהול של 3%-4% בשנה, בנוסף לדמי ביצוע העסקה ונאמן. מי שמשקיע בהן לתקופה של 15 שנה, מעביר מחצית מכספו למנהל הקרן. הבנקים לא יותר טובים. מלקוח שלא טרח להתמקח הם ייקחו 0.5% מיתרת תיק ההשקעות, בכל שנה, עבור “דמי משמר ניירות ערך” – שירות שלא עולה להם אגורה ואינו יותר מהוראת מחשב. על כל עסקה שתבוצע יכול הבנק לקחת כ-0.5% נוסף, והתוצאה היא שעל פני 30 שנה הבנק ייקח מכם שליש מהכסף.

הסיכום הזמני מדכא: חצי מהכסף ילך למנהל ההשקעות, שליש ילך לבנק ורק היתרה תישאר אצל הלקוח. וגם זה, אם הוא לא יעשה שטויות ויפסיד את הכסף בתנודתיות של השווקים. אותו עיקרון נכון לתעשיית קרנות הגידור, קרנות ההון סיכון וההשקעות הפרטיות, הגובות 2% לשנה ועוד 20% מהרווחים. הוא נכון לחתמים ובנקאי השקעות שמנפיקים מניות, איגרות חוב ושאר ניירות ערך בבורסה וגובים עד 10% מסך הגיוס. הוא נכון לחברות ביטוחי החיים, לקרנות פנסיה ולבתי ההשקעות.

לא מפתיע לגלות שעובדי ענף השירותים הפיננסיים נהנים מרמות השכר מהגבוהות במשק, ושחלק גדול מהמיליונרים והמיליארדים החדשים של שני העשורים האחרונים הם פיננסיירים, פעילי בורסה ובאופן כללי אנשים שמנהלים את כספם של אנשים אחרים.

אבל רק רגע, עשוי לשאול הלקוח התמים, אם לוקחים ממני את רוב הכסף, כיצד ערך הכסף שלי רק הולך וגדל מדי שנה? התשובה: זהו התחכום שבשיטת הגזילה של התעשייה הפיננסית. מאחר שברוב השנים הלקוח מרוויח מההשקעה, ומאחר שהמתווכים לוקחים ממנו רק חלק מהרווח, ובמנות קבועות וקטנות – הוא בעצם לא מרגיש בתספורת שעושים לו.

האם תעשיית הפיננסים מציגה רמת מוסר ירודה יותר מענפים אחרים? כפי הנראה, לא. כל אנשי העסקים רוצים להרוויח, ורובם רואים בלקוחותיהם ארנק שיש לרוקן, עדיף על פי חוק. ההבדל בין ענף הפיננסים לענפים האחרים הוא המורכבות המקשה על השוואת מחירים ועל הבנת המוצר והעובדה שהרבה מאוד כסף זורם בו – מה שמאפשר גם למי שגובה שברירי אחוז עבור שירותיו להתעשר במהירות.

ויש עוד הבדל, מהותי יותר. בעוד אצל קבלן מקבלים דירה ואצל יבואן קונים מכונית, לא ברור אם אצל מנהל השקעות או קרן נאמנות מקבלים משהו. לכאורה הלקוח מקבל שירות, אבל ספק רב אם התועלת של השירות חיובית או שהוא רק מזיק. כשהולכים למוסך לתקן מכונית עם מנוע מקרטע, היא בדרך כלל תיסע טוב יותר לאחר הטיפול. כשהולכים ליועץ השקעות ומתלוננים על תשואה נמוכה, היועץ יגיד משהו, אולי יעשה משהו, וכל השאר מקרי. עוד הטלת קוביות בקזינו הפיננסי.

זו לא אשמת היועצים, הברוקרים, מנהלי ההשקעות, הכלכלנים והמומחים. הם בדרך כלל אנשים בעלי יכולות גבוהות וברוב המקרים הם אפילו ישרים. רובם היו רוצים לתת שירות טוב ומועיל ללקוחותיהם. אבל תחום ההשקעות אינו מדע מדויק. חלק גדול ממנו הוא פסיכולוגיה, חלומות וגם מנה גדושה של תאוות בצע. כשכל כך קל וחוקי להוציא כסף מלקוחות מבלי לתת להם דבר בתמורה, הפיתוי עצום. התוצאה היא שהעולם הפיננסי הוא ג’ונגל שבו יש חיות טובות וחיות תמימות – אבל שורצות בו גם חיות טרף רבות.

מה יעשה אדם שאין לו ברירה והוא חייב לצעוד ביער? כדאי לו להקפיד על שלושה עקרונות. הראשון: לא לתת ליועצים לבלבל אותו עם דיבור מהיר ומלים מקצועיות. עקרונות ההשקעה לא מסובכים וכל אחד יכול להבין אותם. השני: להיות זהיר, חשדן וספקן. אם מספרים לכם משהו שלא נראה לכם הגיוני, הוא באמת לא הגיוני. והשלישי: אתם לא חייבים לעשות משהו. הזכות הבסיסית ביותר של המשקיע היא לוותר על ההשקעה שעל השולחן או לדחות את ההחלטה. היום, למשל, נאלצים המשקיעים להתמודד עם שווקים שכבר עלו בעשרות רבות של אחוזים וכולם נראים יקרים. מתסכל? לאו דווקא: מותר לכם לא לעשות כלום ולשבת על הכסף, אפילו אם תקבלו רק ריבית נמוכה. זה עדיין הרבה יותר טוב מלהיכנס לשוק בדיוק לפני גל הירידות הבא ולתת לכולם לעשות עוד סיבוב על חשבונכם.

[Caption]