Awakening [אפי פז]

6 November 2009

קמצנות – קונספט מנצח

Filed under: Living in Peace with Your Money — efipaz @ 5:21 pm
כלכליסט – בארץ – השראה: קמצנות – קונספט מנצח

ספר חדש שמעסיק את ארה”ב מכריז: הקמצנות נפלאה, ולא רק בימי משבר. החיים של המחברת לורן וובר, עיתונאית כלכלית ודור שני לקמצנים, הם ההוכחה הטובה ביותר
טלי שמיר
05.11.09

 

קור נורא. זהו אחד הזיכרונות החזקים ביותר של לורן וובר מילדותה. בחורף המושלג של קונטיקט, כשבבתים אחרים היה חמים ונעים, הטרמוסטט בבית של לורן הקטנה מעולם לא עבר את ה־10 מעלות. בבקרים מקפיאי עצמות במיוחד, כשבקושי הצליחה לגרור את עצמה מחוץ לשמיכה, היא היתה מתלוננת, ואבא שלה היה מציע: “שימי על עצמך עוד סוודר”. אביה של וובר גם ניסה להקציב את צריכת נייר הטואלט בבית, היה צועק עליה כשהיתה משאירה אור דולק כשעזבה את החדר, ודפק בדלת בכל פעם שבילתה כמה שניות עודפות במקלחת.

אבל חכו רגע לפני שאתם שולפים את הכינורות הדביקים. לורן וובר מספרת שהיתה לה ילדות מאושרת. הם לא היו עניים במיוחד. העניין היה אחר: אביה של לורן, פרופסור לכלכלה במקצועו, פשוט היה – איך לומר במילים יפות – קמצן. “הוא עדיין מטריף אותי לפעמים, ואני עדיין כועסת על הקור הנוראי, אבל אני מעריכה את מה שהוא לימד אותי בזה”, אומרת וובר ל”כלכליסט” בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. “הוא לימד אותי, למשל, שזה לא נורא אם לא מאוד נוח לך לפעמים ושזה בסדר לא לקבל כל מה שאתה רוצה”.

לוובר (39) יש עשרות סיפורים על הקמצנות של אבא שלה: איך הוא היה מאותת עם היד מחוץ לחלון כדי לא לבזבז את הווינקרים של המכונית, איך שניהם חיכו שעתיים בשדה תעופה במרוקו לתחילת תנועת הרכבות כדי לא להוציא כסף על מונית, איך אמה איימה לקחת את הילדים למלון כי קר מדי בבית – וכך גרמה לאב, בצעד תקדימי, להגביר את החימום (מלון היה עולה יותר). את ספר הביכורים שלה, “In Cheap We Trust” (“בקמצנות מבטחנו”), שיצא עכשיו בארצות הברית, היא מקדישה לאביה, “איש קמצן ונדיב”.

קמצן נדיב?

“הוא תורם הרבה כסף לצדקה, הוא שלח אותי ואת האחים שלי לקולג’ים יקרים. הוא ייתן כסף להומלסים או לכל מי שזקוק. אני חושבת שהוא רואה את עצמו כאדם שצריך מעט מאוד והוא אסיר תודה על מזלו הטוב”.

אל תקנו את הספר הזה

הראיון עם וובר מתקיים בבית קפה ברובע קווינס בניו יורק. הדירה שלה (אותה דירה שבה גדלה אמה), מרוחקת כרבע שעת נסיעה בתחבורה ציבורית או שעת הליכה רגלית מבית הקפה. וובר בחרה ללכת (“הייתי כל היום בבית, רציתי לנשום קצת אוויר”), ואחרי עיון ממושך בתפריט הזמינה תה ולחם עם חמאה. כן, היא ללא ספק הבת של אבא שלה. והיא תהיה הראשונה להודות בזה – בגאווה. את רוב הארוחות שלה היא מבשלת בבית – בעיקר על בסיס שעועית ועדשים – ובאתר שלה היא ממליצה לגולשים לא לקנות את ספרה החדש אלא לשאול אותו מהספרייה.

 

“המו”לים שלי לא אוהבים שאני אומרת את זה”, היא צוחקת, “אני מבינה אותם – הם צריכים להחזיר לעצמם איכשהו את ההשקעה. מצד שני נראה לי הגיוני שאנשים לא ירצו להוציא 25 דולר על ספר שעוד מעט ייצא בכריכה רכה”.

הספר של וובר, לשעבר כתבת עסקים בסוכנות “רויטרס”, שוזר את ההיסטוריה הפרטית שלה בהיסטוריה הלא כתובה של הקמצנות בממלכת הבזבזנות – ארצות הברית. “הרעיון עלה לי ב־2005, כשהכלכלה פרחה, ואהבתי את זה שהמסר הלך נגד האינטואיציה של ההמון”, היא מספרת, “כשסיפרתי על זה אז לאנשים הם חשבו שזה דבר מוזר ואקסצנטרי. בערך באמצע הכתיבה הכלכלה התחילה להתפרק, וכשהספר עמד לצאת פתאום כולם אמרו – כן, זה הגיוני לגמרי, גם אני בדיוק התחלתי לקמץ, דברים כאלה. אנשים אחרים אמרו לי – את חייבת לדבר עם אח שלי, עם אמא שלי, היא ממש קמצנית. והיו כאלה שאמרו – את חייבת לדבר איתי, אבל בבקשה על תזכירי את שמי”.

ובאמת, מאז פרוץ המשבר, כשכל עיתון שמכבד את עצמו מתהדר בטורים שמסבירים למה כדאי לחסוך ובמדורים שמלמדים איך להסתפק במועט, יש לעולם הרבה יותר סבלנות למחשבי אגורות. זו ללא ספק אחת הסיבות לחשיפה הנרחבת ולביקורת אוהדות שלהן זכה הספר בעיתונים המובילים, ובהם “ניו יורק טיימס”, “וושינגטון פוסט” ו”טיים”. ההטפה לחסכנות, יודעת וובר, צצה בכל פעם שהמצב נעשה קשה, ונעלמת ברגע שהכלכלה שבה לשגשג. הפעם, היא מקווה, המצב יהיה אולי מעט שונה – בגלל העלייה העצומה במודעות לנושא האקולוגי.

ובכל זאת, יש הבדל ניכר בין גל ה”חזרה לחסכנות” ששוטף את העולם הקפיטליסטי לבין העמדה של וובר: היא אמנם רוכבת על ההייפ, אבל גם לוקחת את השיח צעד קדימה. היא מדברת בגילוי לב ובכנות על קמצנות – אחת התכונות הנלעגות ביותר בחברה הצרכנית. “רבים מדברים על חסכנות, אבל בכוונה רציתי להשתמש במילה קמצנות – כי זה פרובוקטיבי”, היא מודה. “קמצנות ממש מעצבנת אנשים. רציתי ללכוד כמה מהרגשות החזקים האלה שאנשים משליכים על ניהול הכסף שלהם ושל אחרים. זה נראה לי נכון”.

איור: עומר הופמן
קונספט מנצח איור: עומר הופמן

יד קפוצה, חיים טובים

הקמצנות על פי וובר היא תופעה רבת שכבות ופנים (ובאנגלית יש לה גם יותר מעשר מילים נרדפות), ולא בכדי כותרת המשנה של הספר היא “סיפורו של ערך אמריקאי שלא הובן כהלכה”. וובר מתחילה את המסע עם הנוצרים הפוריטנים, שהטיפו לקמצנות כאינדיקציה לכך שאתה עובד בעבור אלוהים ולא בעבור עצמך; ממשיכה באבות המייסדים של האומה האמריקאית, שראו בחסכנות מנוף כלכלי; ומגיעה לתנועת הפריגניסטים העכשווית – אנשים שמתוך בחירה מוצאים את המזון שלהם בזבל ומשתדלים להשתלב באופן המינימלי ביותר שאפשר במערכת הצרכנית. בדרך היא עוצרת אצל המיליונרית המפורסמת של ראשית המאה, הטי גרין (שמספרים שבנה איבד את רגלו כי היא לא רצתה לשלם לרופא), מקדישה פרק להסברים פסיכולוגיים לקמצנות (פחד מאובדן שליטה) וחוקרת את שורשי הדימוי של היהודי הקמצן (אנטישמיות, אלא מה? גם היא, אגב, יהודייה). הקמצנות כפי שוובר מציירת אותה היא מין נוכח־נעדר לאורך כל ההיסטוריה – כמו ביוב שזורם תמיד מתחת לערי השפע.

“יש מיתוס כזה שארצות הברית היתה פעם מדינה צנועה וקמוצה, ועכשיו אנחנו בזבזנים, אבל גיליתי שזה לא נכון בכלל”, היא אומרת, “בימי ההתיישבות הראשונים היו כמרים שכעסו כי המתיישבים לבשו יותר מדי כפתורים מוזהבים, לטעמם. אז הם קבעו חוקים בסגנון ‘מותר לענוד רק שני כפתורים והם צריכים להיות מכסף’. זה לא ממש עזר. ובכל זאת, זה נכון שהקימוץ בעבר היה ערך חשוב, שגם אם אנשים לא ממש שאפו אליו, הם העריצו אותו – וזה התחיל להשתנות במלחמת העולם השנייה.

“המלחמה כללה תוכנית תמריצים ענקית, ואחרי שהיא נגמרה כלכלנים ופוליטיקאים חששו ממיתון נוסף, ומכך שלא יהיה מה שיניע את הצמיחה. אז הם התחילו לדחוף את הצרכנות כערך מוסרי. לכלות טריות, למשל, הומלץ לקנות מכשירי חשמל חדשים כדי שהפועלים במפעלים לא יפוטרו. ומאז די הפנמנו את הרעיון הזה – שלבזבז כסף הוא תפקידנו הפטריוטי. עם זאת, אנחנו מקבלים מסרים מעורבים. מצד אחד אובמה הכריז לפני כמה שבועות על יוזמות חדשות שיעודדו אמריקאים לחסוך יותר, ומצד שני, כולם מודאגים מהירידה בנתוני הצריכה”.

צריכה אינה חשובה לכלכלה?

“היא לא הדבר הכי חשוב, ולהגיד שאנשים צריכים לצאת עכשיו ולהוציא כסף זה כמו לנסות לרפא את הבעיה עם עוד מאותו רעל. אני לא אומרת שכולם צריכים לחיות כמוני – זה יהיה רע לכלכלה, אני חוסכת בערך רבע מההכנסה שלי כשיש לי הכנסה, ועכשיו אין לי. בכל זאת, אנחנו צריכים איזון. כשאני רואה אנשים גרים בבית ענק או נוסעים בהאמר זה נראה לי מאוד אנוכי, כאילו אתה משתמש ביותר מדי ממשאבי העולם לעצמך. הטיעון שהם מספקים עבודה לאנשים הוא צדקני. הייתי מעדיפה שהרבה אנשים יעבדו על בתים זולים מכמה שיעבדו על האחוזה של הבנאדם הזה. זה פשוט נראה לי רעיון בסיסי של צדק”.

אז עדיף לקנות איקאה ומקדונלדס?

“לא. בשבילי להיות קמצן זה לא לקנות הרבה דברים בזול, אלא פשוט לקנות פחות ולחיות בצורה ששומרת על הארנק שלך, ולא פחות חשוב מזה – על הסביבה. רשתות מוזלות, בגדול, נוטות להיות לא טובות לסביבה ולא טובות לעובדים שלהן. חוץ מזה יש לנו יותר מדי חפצים. באמריקה תעשיית האחסון היא עסק שמגלגל מיליארדים, כי לאנשים כבר אין מקום לכל הדברים שלהם. הם שוכרים מחסן ושמים שם בגדים, אוספי תקליטים, אלוהים יודע מה.

“מעבר לעניין החברתי והסביבתי, לחברת ה’דפוק וזרוק’ ו’בא בקלות והולך בקלות’ יש גם השלכות תרבויות. לא שאני טוענת שקמצנים הם בהכרח אנשים יותר רוחניים, אבל יש משהו בעייתי בלהיות עסוק כל הזמן בלספק את עצמך. גם אני לא מחוסנת מזה. אני זוכרת איך בגיל 12 רציתי נורא ג’ינס של גס. את זוכרת את הג’ינס האלה? ואז קיבלתי אותם לחנוכה מאמא שלי. זה היה נפלא. אני מבינה את זה שמישהו פשוט נורא רוצה תיק של לואי ויטון, אבל אני לא יודעת, זה בעייתי. כמובן שאני מפשטת עכשיו, אבל אנחנו משקיעים יותר מדי אנרגיה במחשבה איך להשיג את הדברים הללו, ובדרך אנחנו מאבדים משהו”.

מה עם העניין של “זמן זה כסף”, ושלרוב האנשים לא ממש משתלם ללכת חצי שעה כדי לחסוך שני דולר?

“אני חושבת שזה יותר מאשר חישוב כלכלי. ההנאה בלסרוג לעצמך צעיף או לבשל בבית יותר חשובה מכמה אתה לכאורה משלם לעצמך על זה”.

מתי הקמצנות היא מוגזמת?

“קשה להגדיר בדיוק. יש תחום אפור אדיר בין בחירה בדרך חיים אחראית לפתולוגיה. מחלת נפש היא מצב שבו התפקוד שלך נפגע. אני לא חושבת שאני קרובה לזה. לפעמים כשאני רעבה ונמצאת מחוץ לבית אני מתקמצנת על לקנות סנדוויץ’ ואז כואב לי הראש. זה קצת פתולוגי, זה קצת פוגע בתפקוד. אבל בגדול, קמצנות לרוב לא רק שלא פוגעת באיכות החיים – היא גם משפרת אותם.

“בעזרת הקמצנות קניתי את החופש שלי. לא הייתי יכולה לכתוב את הספר הזה אם לא הייתי יודעת איך לשרוד רק ממקדמה במשך שנתיים. מעולם לא הייתי צריכה להישאר בעבודה שלא אהבתי רק בגלל הכסף, אני יכולה לטייל הרבה, אני יכולה לתרום. מכיוון שהחיים שלי פשוטים ואין לי רצונות ראוותניים – אני יכולה להרשות לעצמי כל מה שאני רוצה”.

מותר גם לבזבז

גם אם המסקנות שלה נשמעות לפעמים פשטניות, וגם אם הספר שלה לא ישנה את העולם, קשה שלא להתרשם מהעובדה שהוא מצליח לשלוף מהארון ולשוות הילה חיובית לתכונה חבויה, שלפי מחקר של אוניברסיטת קרנגי מלון מ־2006 מאפיינת כרבע מהאוכלוסייה. חלק מהכוח של “בקמצנות מבטחנו” נעוץ בעובדה שוובר בורכה במודעות ובהומור עצמי – וכך גם אבא שלה, שמאז שיצא לפנסיה לפני ארבע שנים מיתג את עצמו מחדש כקומיקאי. הוא אפילו התלווה לסיבוב ההשקה של הספר ופתח כל הקראה במופע סטנד־אפ קצר עם בדיחות בסגנון: “אם השארתי את החימום על 10 מעלות, זה היה רק כדי שהילדים ירצו ללכת לבית הספר”.

ההדים שלהם זכה סיבוב ההשקה הזה והפופולריות של הספר מעוררים תהיות לגבי מה עושה הצלחה גדולה לקמצנות גדולה.

מה יקרה אם תתעשרי?

“יש כמה דברים שאולי אשנה. אני מאמינה בלאכול אוכל מקומי ואורגני, אבל לא תמיד רוצה להוציא את הכסף הזה. כך שאם יהיה לי יותר כסף אני אהיה יותר קפדנית לגבי מה שאני קונה. חוץ מזה יש לי חיים נהדרים, אין לי מה להתלונן. אני לא חושבת שהרבה ישתנה אם יהיה לי המון כסף. אני עושה מה שאני רוצה, מעולם לא הייתי בלי בית או בלי אוכל, יש לי הרבה בגדים יפים. המגפיים שאני נועלת עכשיו עלו 350 דולר”.

מגפיים ב־350 דולר?!

“קניתי אותם לפני חמש שנים. זה יוצא 70 דולר לשנה. כולנו לא עקביים כשזה נוגע ללהוציא כסף. אני לא קדושה מעונה ואני לא חושבת שמישהו צריך להיות כזה. מצחיק איך שאתה כותב ספר על משהו ואז אתה נעשה הדובר של הנושא. לא מזמן התראיינתי לטלוויזיה והכתבת שאלה אותי: ‘האם את האדם הקמצן ביותר באמריקה?’ ואני אמרתי – ‘אלוהים לא! המגפיים שלי עלו 350 דולר’. אבל ברור שהם ערכו את זה החוצה, ובתחילת הכתבה הקריינית אומרת: ‘היא ככל הנראה האדם הקמצן ביותר באמריקה'”.

Leave a Comment »

No comments yet.

RSS feed for comments on this post. TrackBack URI

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

Create a free website or blog at WordPress.com.

%d bloggers like this: