Awakening [אפי פז]

6 September 2008

פחדני כסף אנונימיים

Filed under: Living in Peace with Your Money — efipaz @ 11:01 pm
TheMarker – פחדני כסף אנונימיים – שוק ההון

פחדני כסף אנונימיים

16:08 | 04.9.2008 שי גולדן
יותר משאני משתוקק להשיג כסף, אני מפחד להפסיד כסף
– “שלום, קוראים לי ש’ ואני מפחד מכסף”.

– “אוהבים אותך ש’. אוהבים אותך מאוד. בוא, תן חיבוקי”.

מחיאות כפיים. וחיבוקי. “עכשיו, ספר לנו ש’ למה אתה מפחד מכסף? איך הכל התחיל?”

– “זה התחיל בבית של ההורים שלי, כשהייתי ילד. ההורים שלי היו זוג שכירים קשי יום. אמא עבדה במשרד ממשלתי והרוויחה שני גרושים, ואבא עבד במפעל תעשייתי והרוויח שלושה גרושים. הם לימדו אותי שכסף לא צומח על העצים. ולימדו אותי שאם קניתי משהו בשתי לירות ו-20 אגורות, בטוח היה בנמצא, במקום אחר – אם רק לא הייתי כזה עצלן ונוהג בכסף בפזרנות שכזאת – את אותו המוצר בשתי לירות ו-18 אגורות. הם לימדו אותי שאין מרחק גדול מדי לנסוע כדי לחסוך שתי לירות. ‘למה לקנות בזול כשאפשר לקנות יותר בזול?’ היתה התוכנית העסקית של ההורים שלי”.

– “זה נוגע ללב, ש’, אבל אתה מתאר מציאות מקובלת, כמעט שגרתית, בקרב כל בן להורים ממעמד הביניים, צאצא לשכירים מהפרולטריון בשנות ה-70 וה-80. איך זה שדווקא אתה יצאת כזה פחדן? רבים מבני דורך – למעשה, שכנים שלך לאותו בניין – צברו ממון ונכסים ומיודדים עם כסף לא פחות משאתה מיודד עם מלים, למשל. אתה עוסק בכתיבה למחייתך, נכון?”

– “נכון. נכון. אבל המקרה שלי יותר קשה. אתם צריכים להבין: כסף היה אובססיה אצלנו בבית. יש בתים שבהם האובססיה לכסף מתבטאת ברדיפה אחר כסף, בצבירה שלו. אצלנו האובססיה לכסף התבטאה באגירה שלו. היינו אוגרים כסף, כמו שמחביאים את הקרום של הלחם מפני הגרמנים (דור שני לניצולי שואה, אתה מבין). כסף היה מקור לחרדה, אצלנו. אבא שלי מעולם לא אמר לי ‘חשוב שתלמד איך הופכים שקל לשני שקלים ושני שקלים לחמישה’. אבא שלי תמיד אמר לי, ‘יש לך שקל? תשמור עליו כאילו שהוא היה 100 שקל. יש לך 100 שקל? תשמור אותם כאילו שהם היו 1,000 שקל. ו-1,000 שקל תשים בבנק, בכספת, כדי שירגישו מוגנים, בטוחים'”.

– “אני שם לב שאתה מגלגל את האחריות לפתח ההורים שלך. מה החלק שלך בעניין? איפה אתה נכנס לתמונה? הרי בגרת ויצאת מחזקת ההורים, נכון? היית יכול לקבל החלטות אחרות, להחליף דיסקט. ספר לי על הכסף הראשון שהרווחת בעצמך”.

– “זה היה בגיל 15. בקיץ בין כיתה ט’ לכיתה י’. חבר שלי אמר לי ששכן שלו מנהל קייטנה ושהוא מחפש תיכוניסטים לשלושה שבועות של הדרכה. ‘יהיו המון בחורות בבגד ים וזה גם כסף לא רע’. אני זוכר את ההבטחה שלו: בחורות בבגד ים וכסף לא רע. אם הייתי שחור, הייתי בטח חושב שאני וויל סמית’ בפרק של ‘הנסיך המדליק מבל-אייר’. אבל אני סוטה מהנושא”.

– “בהחלט. וזו היתה העבודה הראשונה שלך?”

– “לגמרי. 1,300 שקל על שלושה שבועות עבודה בכסף של 1985. אני לא סגור על מצב השקל בשנה ההיא, אבל זה נשמע לי גם כיום כמו משכורת שאפילו אוליבר טוויסט היה מסרב לעבוד בשבילה”.

– “ללא ספק. ובחורות בבגד ים היו?”

– “היו איזה כמה. אבל הן תמיד נכנסו למים עם חולצה כהה מעל החלק העליון של הביקיני. זה היה מאוד אופנתי באייטיז, הזוועה הזאת. אז אפשר לומר שגם בקטע של הבחורות לא הצלחתי לקושש לעצמי הון קטן, אם אתה מבין למה אני מתכוון”.

– “אני מבין. וזה נשמע באמת עצוב. אבל תשמור את מפגני הפתטיות האלה לאיזה ערב התרמה שתארגן לעצמך בעתיד. אני מתחיל לחשוד שזה המסלול היחיד שלך לכסף. לא משנה. נמשיך. ואחרי זה המשכת לעבוד בעוד כל מיני עבודות קיץ נצלניות לתיכוניסטים שסיפקו לך כל מיני מאכערים דמיקולו והסתפקת בזה שיש לך כסף לטילון ולקלטת של וואם! ושמחת מאוד כשגילית שנשאר לך עודף לפוסטר של סמנתה פוקס”.

– “אתה מתאר בדיוק רב את גיל ההתבגרות שלי. בכל אופן, אז השתחררתי מהצבא. והמשכתי להתגורר אצל ההורים והלכתי ללמוד באוניברסיטה (ספרות משווה ופילוסופיה – חומר הלימוד שממנו עשויות קריירות של מנהלי קרנות גידור) ועבדתי במה שמכונה ‘עבודות סטודנטיאליות’. והרווחתי קצת יותר: 2,500, 3000. אפילו הצלחתי להתקבל לעבוד באיזו חברה גדולה, בתחום השירות, וישבתי על כמעט 4,000 שקל לחודש וחשבתי לעצמי שנמצא המכנה המשותף ביני לבין הווארד יוז – שנינו טיפוסים סוערים, יצריים, מסתוריים ומבריקים בדרכנו. ושנינו יושבים על הר של כסף”.

– “אולי תשלב בערב ההתרמה סטנד-אפ. זה בטוח ימריץ אנשים לפתוח את הלב ואת הארנק”.

– “אני בונה על זה. בכל מקרה, ואז אבא שלי קיבל קצת כסף, פיצויי פרישה. ואיזה יועץ השקעות שיכנע אותו לשים את הכסף בבורסה”.

– “והבורסה נפלה”.

– “קפצה ראש דוך לתוך בריכה ריקה ממים. ואבא שלי הפסיד איזה חצי מהכסף שחסך במשך 30 שנה בשלושה חודשים. והוא חזר הביתה ואמר לאמא שלי ‘אמרתי לך שאסור לשים את הכסף בבורסה. אמרתי לך שהם נוכלים, כל יועצי ההשקעות האלה’. ושקע בדיכאון. ולי הוא אמר, ‘תלמד את הלקח שלי: כל הכסף שתרוויח בחיים, תרוויח רק בעבודה קשה. רק בעשר אצבעות. אין קיצורי דרך: אתה הולך לעבודה. עובד קשה ומקבל משכורת בסוף החודש. ככה עובד העולם. אל תתפתה לשטויות, להרפתקאות. אל תתן את הכסף שלך לאף אחד שישחק בו. כסף זה לא משחק. אתה רוצה לשחק, לך לפארק הלאומי ותשחק כדורגל. כסף זה לא משחק'”.

– “ואתה הפנמת”.

– “מה זה הפנמתי. צריבה תודעתית. זה מה שעשה לי אבא שלי. והתחלתי לפחד מכסף. התחלתי לספור כל שקל שאני מוציא. והתחלתי לבדוק כמו איזה עכבר כפר מבוהל את שורת היתרה בעובר ושב שלי על בסיס יומי. ומעולם לא נכנסתי למינוס. להסתובב עם מינוס בבנק היה בשבילי כמו לעשות ספונג’ה בבית עם טרפנטין ולעשן סיגריה תוך כדי. הייתי מבוהל אימים מהמחשבה של לרדת בשקל אחד מתחת לאפס. ואז רציתי לקנות אוטו”.

– “ולא היה לך מספיק כסף”.

– “היה לי מספיק כסף לשכר דירה ולשכר לימוד ולשוקו ולחמנייה. אבל לאוטו לא היה לי כסף. ואמרתי לאבא שלי, ‘אני הולך לבקש הלוואה מהבנק’. ואבא שלי שמע ‘הלוואה מהבנק’ והסתכל עלי כאילו אמרתי לו ‘אני הולך להרוג את סבתא, להכין ממנה ניוקי בטטה ולאכול אותה לארוחת צהריים’. כזה מבט הוא נתן בי. בדיוק כזה. ‘הלוואה מהבנק?’ הוא שאל אותי מזועזע. ‘זה מה שאתה רוצה? להיות משועבד כל החיים שלך? לשלם חובות כל החיים שלך? לבנק? אתה יצאת מדעתך?”

– “ואז התחתנת. והיית צריך לקנות דירה. ולא היה לך גרוש”.

– “היו לי כמה גרושים. גרושים שההורים של אשתי נתנו וכמה גרושים שההורים שלי חסכו. וחסרו לי הרבה מאוד גרושים אחרים”.

– “אל תגיד לי שלקחת משכנתא! משכנתא זה מאסר עולם עם עבודת פרך של ריבית על הקרן. אבא שלך לא חסם אותך בגופו?”

– “אתה לא מבין. משכנתא זה בסדר. משכנתא זה פורס מאז’ור. משכנתא היא הדרך היחידה שלנו, הבורגנים, להתקדם בחיים. להשיג דירה. להשתקע. להקים בית בישראל. משכנתא כולם לוקחים. זה כמו לשרת בצה”ל – חוק מדינה. אף אחד לא פטור ממנו. אבא שלי אמר שאין ברירה”.

– “ועכשיו אתה משועבד לבנק. חנוק כמו חטוף אמריקאי בידי הטאליבן. את כל הכסף שאתה מרוויח כשכיר אתה מחזיר לבנק ושורף על שוטף רצחני – ואתה תלוי במשכורת שלך כמו שצמח תלוי במכונת החייאה. ואם הבוס שלך מפטר אותך, הוא בעצם מנתק אותך מהמכשירים ונותר רק לקבוע את מועד ההלוויה. וכשיש לך כמה לירות פנויות אתה שם אותן באיזה פיקדון קצר מועד, עושה עליהן כמה אגורות וחושב שאתה מוח עסקי משויף כהלכה. וכשאתה קורא על אנשים שמינפו עסקים של מיליארדים, על יזמים שהצליחו למכור רעיון בעשרות מיליונים ועל אנשים שקונים דירות לא כדי להתגורר בהן אלא כדי למכור אותן אחר כך, אתה חושב לעצמך שאם היה לך קצת יותר אומץ בחיים וקצת פחות פחד מכסף גם אתה היית…נו, אתה יודע, מסודר בחיים. שחקן”.

– “בול פגיעה. שחקן. זה מה שאני רוצה להיות. אבל אין לי את הכישרון לזה. והכי חמור: אין לי את האומץ לזה. אני מפחד מכסף. יותר משאני משתוקק להשיג כסף, אני מפחד להפסיד כסף. יותר משאני חולם להתעשר, אני חרד לגמור הומלס. בדו קרב בין השאיפות שלי לפחדים שלי – הפחדים שלי שולפים יותר מהר”.

– שלום, קוראים לי ש’, ואני מפחד מכסף. ליתר דיוק: מפחד מחיים ללא כסף. ללא כסף בכלל. אתם אוהבים אותי? אתם מסכימים לחבק אותי?”

– “אל תשים על זה את השקל האחרון שלך”.

וקטנה לסיום

ואיזה תסריטאי חכם מאוד כתב לסטיב אוסטין את השורה היפה הבאה: “החלטתי להפסיק לפחד ביום שבו הבנתי כי כל הפחדים מתגשמים”.

Leave a Comment »

No comments yet.

RSS feed for comments on this post. TrackBack URI

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

Blog at WordPress.com.

%d bloggers like this: