Awakening [אפי פז]

28 August 2008

סיפור בלי בשר

Filed under: awakening — efipaz @ 6:21 am
Tags:
nrg – סיפור בלי בשר

סיפור בלי בשר
מי שאוכל בשר יתקשה לחוות אושר, שלווה ושמחה אמיתיים. נפשם של אוכלי בשר תזזיתית ולא רגועה, כי הם נאלצים להדחיק את הסבל האדיר שהם גורמים לעצמם, לבעלי החיים ולכדור הארץ. וויל טאטל על הקשר בין צמחונות והארה
וויל טאטל | 27/8/2008 9:00


סטייק או הארה? תבחרו
סטייק או הארה? תבחרו

בסתיו של שנת 1975 העזנו אחי ואני, בני 20 ו-22, לצאת מבית הורינו בניו-אינגלנד למסע עלייה לרגל על פני מזרח ארצות-הברית. חיינו על נדבות וצעדנו חמישה עשר או עשרים מייל ביום בדרכים כפריות, כשבתחילה היו פנינו מערבה, “אולי לקליפורניה”, אבל לאחר מכן פנינו דרומה, כדי להקדים את החורף המתקרב.

הלכנו דרך מדינות מסצ’וסטס וניו-יורק, אז פנינו דרומה דרך פנסילבניה אל עומק ההרים של מערב וירג’יניה וקנטאקי המזרחית ודרומה דרך טנסי אל אלבאמה, שם נחתנו בתחילת 1976 במרכז ללימודי מדיטציה בהאנטסוויל.

לא רצינו לתור את הארץ או לחוות הרפתקה, למרות שזה מה שאנשים חשבו בדרך כלל. מסענו היה ביטוי של כמיהה רוחנית וימינו עברו בהליכה, במדיטציה ובנסיון למצוא ולחקור את התפישה הפנימית שלנו. אני זוכר הבנה ברורה של המצב החמקמק של השקט הפנימי, או סמדהי, שאותו בחנתי תוך כדי נדודינו ממדינה למדינה.

מסרנו את כל כספנו, צמצמנו את רכושנו לשתי חבילות קטנות ומיקדנו את תשומת לבנו, ככל שיכולנו, במה היה חשוב לנו ביותר: להגשים חירות רוחנית. התכוונו להשיג זאת דרך משמעת רוחנית וחקירה פנימית בעזרת השאלה המדיטטיבית שהועלתה על ידי החכם הדגול ראמאנה מהרשי: “מי אני?”

בעודנו הולכים, צעירים ופגיעים, דרך האזורים הכפריים של אמריקה – צללנו אל תוך המשימה שלקחנו על עצמנו והתבוננו בהשתאות בניסים שקרו יום יום בחיינו החיצוניים. אני עדיין זוכר את הלילה שבילינו בבקתה של משפחה באפאלאצ’יה, ואיך הם עמדו על כך שנחלוק איתם את המזון שלהם למרות שפירוש הדבר היה שהם יישארו רעבים.

את ערוב היום שבו הלכנו לאורך דרך כפרית, חסרי פרוטה ורעבים מאוד, כשפתאום מצאנו שני סנדויצ’ים טריים עטופים בקפידה מונחים לצד הדרך כאילו במיוחד בשבילנו. ואיך אנשים היו פונים אלינו לעתים בזמן שהלכנו במדיטציה ומתעקשים לשים מספר שטרות של דולר בידינו, מפני שקול קרא להם לעשות זאת.

באופן כלשהו חווינו, מידי יום, את האמת שבאמירה היפהפיה: “חפשו קודם לכל את מלכות השמים, וכל השאר יינתן לכם”. מזון ומחסה היו מופיעים באופן כלשהו, ולעתים חשבתי שיכולתי לחוש כי היקום מחייך אלינו, משחרר אותנו ומעודד אותנו להעמיק בתירגול המדיטציה.

את התמימות התזונתית של השוג’ין חוויתי לראשונה בכמה קהילות בינלאומיות שאליהן הגענו לאורך הדרך: כחלק מהתירגול הרוחני שלהם, אנשים בקהילות אלה לא אכלו בשר. תחילה הייתי מופתע ושאלתי אותם בנוגע לעניין, מפני שלמרות שהייתי מודע במעורפל לסיבות לצמחונות – תרנגולות המנקרות זו את עיניה של זו בכלובים צפופים ונוראים, פרים גועים בכאב תחת סכין הסירוס, חזירים צווחים בפחד בציפיה למוות עקוב מדם, וידיהם וליבותיהם של העובדים שהתקשו מן העבודה המלוכלכת של ההרג, הטלת-המומים והכליאה – בשלב ההוא לא הבנתי עדיין שצמחונות היא חיונית לתירגול הרוחני של אנשים רבים.
יש קשר בין כל מה שחי

למדתי גם שטבעי לבני אדם להימנע מאכילת בעלי חיים, ושמבחינה פיזית אנו אוכלי עשב מובהקים ולא אוכלי בשר או זוללי כל. אין לנו הניבים החדים, הלסתות הכבדות, חומצת הקיבה ההידרוכלורית או מערכת העיכול הקצרה וחלקת הדפנות של אוכלי הבשר וזוללי הכל. במקום זאת יש לנו שיניים חותכות שטוחות וטוחנות של אוכלי עשב, עם לסתות חסרות צירים המיועדות לכתישה מצד אל צד של גרעינים וירקות, אנזים פטיאלין להמרה קלה של פחמימות לאנרגיה ומערכת עיכול ארוכה ומפותלת לספיגת חמרים מזינים צמחיים.

התחלתי להבין שלמרות כל מה שלימדו אותי כילד, החלבון ממקור החי שנמצא בבשר, ביצים ומוצרי חלב הוא רעיל לגופי ונוגד את תכנונו הבסיסי. אם חתול, למשל, ניזון מכמויות גדולות של בשר, חמאה וביצים – לא תהיה לו כל הצטברות של שומן רווי וכולסטרול בעורקיו. אך אם ארנב או אדם אוכלים זאת – עורקיהם נסתמים יותר ויותר עד שהם לוקים במחלה של
הלב וכלי-הדם, בסרטן, בטרשת העורקים, בסוכרת, במחלות של כליות וכבד ובבעיות נוספות – כפי שהוכח במחקרים רבים.

התחלתי לחוש לעומק את הצדק שבתירגול שוג’ין כשגיליתי כי אין דבר שנחוץ לתזונת גופי שאיני יכול לקבלו מתזונה המבוססת על צמחים, ושאם עלי להתקיים מחלבון ושומן בעלי חיים, אגרום באופן ישיר סבל לבעלי חיים ואכניס אל תוך גופי את כל מוצרי הלוואי של סבלם של יצורים מסכנים אלה. כך שבזמן שהגענו אל מרכז הזן בהאנטסויל, התנסיתי מעט בשוג’ין.

המרכז הציע כיתות שבועיות במדיטציה וביוגה, ושם יכולנו לעצור סוף סוף את ההליכה שנראתה אינסופית ולהתמסר בכל ליבנו לישיבה מדיטטיבית. בחלוף החודשים, כשעסקנו בישיבה מדיטטיבית שמונה עד עשר שעות ביממה והקשר בין שוג’ין לבין תירגול המדיטציה נעשה ברור יותר ויותר, התחלתי להבין באופן שלם יותר שטיפוח שקט פנימי משמעו היפתחות אל הקשר הפנימי שקיים בין כל החי.
אוכלי בשר בורחים מהדממה

ישנה משמעות רבה לעובדה שנחוצות חמש מילים: “הימנעות דתית ממזון מן החי”, כדי לומר מה שאפשר להגיד במילה יפנית אחת: “שוג’ין”. ממש כפי ש”סמדהי”, או “התעמקות מדיטטיבית”, נראית זרה משהו לתרבות המערבית וקשה לביטוי, כך גם השוג’ין. ובכל זאת נוכחתי, כי שוג’ין וגם סמדהי הנן ביטוי עמוק ליכולת האנושית, הנובעת מתוך וגם מקדמת את הבשלות הרוחנית. שוג’ין מטהרת את הגוף-נפש ומאפשרת, אם גם לא מבטיחה, גישה אל הסמדהי.

תורת המדיטציה מתייחסת לעתים אל שני סוגים של סמדהי. “סמדהי מוחלט” משמעה מצב פנימי שאינו מכוון, נינוח, ומודעות בהירה שבה הגוף, היושב בדרך כלל, שקט. המחשבה שקועה כולה בהווה, והשיח הפנימי הרגיל חדל. ב”סמדהי מעשי” לעומת זאת, אנו מתַפקדים בעולם: הולכים, עובדים בגינה, מבשלים, מנקים – כשהמחשבה הווה ולגמרי נוכחת בהתנסות בחיים ברגע זה.
עגל
עגל אנונימוס

למרות שגם סמדהי מוחלט וגם סמדהי מעשי מעשירים ומרפאים את המחשבה ואת הגוף – קשה להגשימן ולתרגלן. הם דורשים מחוייבות מתמשכת עצומה. ובעוד שהכניסה אל הדממה הפנימית המעמיקה של הסמדהי קשה אפילו בתנאים המסייעים ביותר – היא קשה אפילו יותר עבור מחשבה שמופרעת על ידי פעולותיה שלה. זו הסיבה לכך שרוח השוג’ין היא חמלה והיא גם חירות, בשחררה אחרים וגם את העצמי ממה שמכתיבים ההשתוקקות, הקשרים הרגשיים וההתניות.

רוח השוג’ין מאלפת את המחשבה וכדי שתהיה יעילה יש למעשה לחיות אותה. כדי להתקדם רוחנית חיוני לנהוג ביושר, אחרת המחשבה שלנו תהיה מוסחת מכדי להכנס לסמדהי. הדממה הפנימית של סמדהי מונחת בלב חיי המדיטציה ודורשת את הטוהר הפנימי של מצפון נקי. היא מאפשרת לקיר הפנימי הישן, המפריד בין “עצמי” כאן לבין “העולם” שם בחוץ, להתמוסס. עם התמוססות זו יכולה לפרוח הבנה עמוקה יותר של הקשר הפנימי האינסופי של כל החי.

שוג’ין היא מרכיב חיוני כל כך מפני שהיא מעודדת את השלווה הנחוצה לבשלות. זוהי צורה של אימון פנימי וחיצוני המניח את הבסיס לחקירה מדיטטיבית. ללא הימנעות מפעולות שהן רעות ואכזריות המחשבה תשאר עסוקה ותמנע את השקט, שממנו נולדת ההבנה של הקשר הפנימי. המחשבה פשוט לא תרצה להכיר בקירבה הבסיסית עם ההוויות שבהן הוא מחבל והורג, באופן ישיר או עקיף, ולכן תסיח את עצמה באופן מתמיד מן הדממה העמוקה שבתוכה.

רגישות אוהבת חיצונית וקבלה דוממת פנימית, מזינים האחד את השני ומקדמים את התפתחותנו הרוחנית. פגיעה באחרים מעכבת ומפריעה לנו, מזיקה לשלוותנו ובסופו של דבר מכאיבה בעיקר לנו, בעוד שחיבה אמיתית ודאגה לאחרים מזינה את הסמדהי שלנו ומעוררת אותנו.
הבעיה הרצינית ביותר בימינו

כך שלמרות שהדבר מודחק בתרבותנו, ישנן תוצאות לקניית ולאכילת בשר בעלי חיים. צער עצום נגרם לבעלי החיים שכל הזמן מתאכזרים אליהם; לבני האדם שחייבים להדחיק את רגישותם כדי להפוך את בעלי החיים לבשר, למוצרי חלב ולביצים; לאנשים הגוועים ברעב משום שחקלאות גידול בעלי החיים משתמשת בכ-80 אחוז מהתבואות שלנו כמזון לבעלי החיים; לחיות הבר הנלכדות או נהרגות בשל אבדן אזורי המחיה שלהן והזיהום הסביבתי שגורמת חקלאות גידול בעלי החיים; לבעלי החיים המעונים בניסויים לתרופות כדי להילחם בשטף המחלות שנגרמות מאכילת מזון מן החי; לבני האדם הסובלים מהמחלות ומהמוות של אהוביהם שהרסו את גופם באכילת מזון מן החי; ולדורות העתיד של בני אדם ובעלי חיים שיסבלו מכך שירשו מערכת אקולוגית שניזוקה יום יום מהאויר, המים והאדמה שזוהמו על ידי חקלאות גידול בעלי החיים, אפקט החממה הרצחני, ההרס של היערות, שכבת הקרקע העליונה, מי התהום היקרים ומשאבי האוזון הקשורים לכל באופן שאינו ניתן להפרדה. כל אלה הם, למרבה הצער, רק רשימה חלקית של התוצאות.

בשנים שעברו מאז האנטסוויל, כשהעמקתי להתנסות בשוג’ין ובסמדהי, הבנתי כמה קשה לבני אדם שאינם מתַרגלים שוג’ין להיות באמת נינוחים, או מספיק פתוחים בתוך עצמם עד כדי יכולת להתנסות באושר חסר הגבולות, בחֵירות ובשלווה שניתן להשיג דרך ההתנסות בסמדהי. אנשים אינם תאבים לדעת את ההיקף האמיתי של הסבל שבעלי החיים חווים במחלבות, בחוות, במתקני ייצור הביצים, בחוות הגידול, במשחטות ובמתקני הדיג.

המצב חמור מכפי שרוב האנשים מדמיינים לעצמם, ממש כפי שהיה לפני מאה וחמישים שנה לגבי העבדים שחורי העור. אני משוכנע שהבעיה הרצינית ביותר כיום היא האכזריות כלפי בעלי חיים וההתמכרות שלנו למזונות מן החי. מצאתי כי בעוד שבתחילה השוג’ין נראית כהטלת משמעת, לא עובר זמן רב והתירגול נעשה טבעי, ויש בזה גם עונג אמיתי.

אם איננו מתרגלים שוג’ין אנו אוכלים את הסבל שאנו גורמים, בסופו של דבר, באנרגיה הרגשית השלילית שמאפשרת מזונות מן החי, ממש כמו הכימיקלים, ההורמונים ותוצרי הפסולת הרעילים המרוכזים בהם. איננו יכולים לקצור שמחה וחירות לצלחותינו וארנקינו כשאנו זורעים שיעבוד וסבל לא נחוץ, וטוב שזה אינו נחוץ, מפני שניתנה לנו המתנה היקרה של גופים שבאמת לא נחוץ סבל של בעלי חיים כדי להזינם.
על המחבר

וויל טאטל הוא פסנתרן, מוזיקאי ומורה זן לפי מסורת הזן הקוריאני.

מתוך מגזין התיאוסופיה אורנט, באתר התיאוסופיה הישראלי

Leave a Comment »

No comments yet.

RSS feed for comments on this post. TrackBack URI

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

Blog at WordPress.com.

%d bloggers like this: