Awakening [אפי פז]

28 August 2008

נא לשמור על השקט

Filed under: awakening — efipaz @ 6:57 am
Tags:
nrg – נא לשמור על השקט

נא לשמור על השקט

הציוויליזציה מתנגדת לדממה, מפחדת ממנה, מנסה לפלוש ולהרוס אותה עד כמה שרק אפשר. תרבות-ההמונים, למעשה, אינה אלא קנוניה של רעש-לבן. אך הדממה היא הבסיס היחידי לחשיבה ביקורתית, לעומק, לאהבה ולשפיות, ובלעדיה אבדנו. הפילוסוף האנרכיסט ג’ון זרזאן מדבר על מה שעליו אפשר רק לשתוק.

<!–

ג’ון זרזאן. תרגום: יונתן לוי | 27/8/2008 15:43



תרבות-הרעש תביא לאובדננו. לא?

תרבות-הרעש תביא לאובדננו. לא?

השתיקה הייתה פעם אמצעי בידוד. כיום העדרה של הדממה הופכת את העולם של
היום לריק ומבוֹדד. משאבי השקט סובלים מפלישה ומדלדול. המכונה הגדולה
צועדת בגלובאליות קדימה והדממה היא מרחב מצטמצם שטרם נחדר.

הציוויליזציה היא קונספירציה של רעש, שעוצב כדי לכסות על השתיקות
הלא-נוחות. לודוויג ויטגנשטיין, מכבד-השתיקה, הבין את אבדן הקשר שלנו
אליה. ההווה הלא-שקט הוא עידן של קשב הולך ומתאדה, של שחיקת החשיבה
הביקורתית. הדממה, כמו החשכה, נעשית נדירה; אך המחשבה והרוח זקוקים
לקיומה.

לשתיקה יש כמובן צדדים רבים ושונים. ישנן שתיקות כפויות או רצוניות של
פחד, צער, קונפורמיות או קנוניה ולעתים קרובות יש בינהן קשר. גם את הטבע
משתיקים יותר ויותר, אך מכיוון שאת הטבע לא ניתן לדומם לגמרי, זו אולי אחת
הסיבות מדוע יש כאלה שמבקשים להרוס אותו. הטבע הושתק, גם הטבע שלנו, טען
היידיגר, ועלינו לתת לדממה הזו לדבר, כדממה. ואכן היא לעתים מדברת בקול רם
וללא מילים.

האנושות לא תשוחרר ללא תחייה של העולם הטבעי, ויש לכך קשר הדוק לדממה.
השתיקה הגדולה של היקום מעוררת יראת כבוד דוממת, שבה התעמק ההוגה הרומאי
לוקרטיוס במאה הראשונה לספירה: “ראשית כל, חקור את הצבע הטהור ובהיר של
השמיים וכל אשר הם מכילים: הכוכבים המשוטטים, הירח, השמש בזוהרה שאין שני
לו. אם כל אלה היו מופיעים לראשונה לבני התמותה, צצים פתאום ובמפתיע, האם
היה אפשר לדמיין או להעלות על הדעת משהו מופלא מהכוליות הזו?”


<!–<<>>

המודרניות מחרישת-אזניים

על פני האדמה, הטבע מלא בשתיקות. חילופי העונות הן קצב הדממה; בלילות
יורד השקט על הכוכב, אם כי לא כמו פעם. הטבע דומה לשמורות גדולות של שקט.
תיאורו של הסופר הגרמני מקס פיקרד הוא כמעט שיר: “היער כמוהו כמאגר דממה
שבו זורם השקט בזרם עדין ואיטי וממלא את האוויר בבהירות. ההר, האגם,
השדות, השמיים – כולם כממתינים לסימן שלאחריו ימזגו את דממתם על
הדברים הרועשים בערים של בני האדם”.

דממה אינה רק “היעדר של משהו אחר”. למעשה, הכמיהה שלנו פונה לאותו
מימד, לכל מה שקשור בו ונובע ממנו. מבעד לרצון שלנו בשקט מצויה המשאלה
להתחלה תרבותית ותפיסתית חדשה.

עולם הזן מלמד אותנו ש”הדממה לעולם לא משתנה”. אך התבוננותנו תשתפר אם
נמנע מהאוניברסאליות נטולת-המקום של המודרניות המאוחרת. השתיקה היא
תלויית-תרבות, ולכן חווים אותה בצורות שונות. אף-על-פי-כן, כפי שטוען פיקרד, היא יכולה לעמת אותנו עם “ההתחלות
המקוריות של כל הדברים”, ולהציג בפנינו את הדברים באופן מיידי וישיר.
הדממה היא ראשונית, מביאה עמה נוכחות; כך היא מהווה קשר למרחב המקור.

בטכנוספירה התעשייתית, המכוֹנה כמעט והצליחה למגר את הדממה. יש לכתוב
את ההיסטוריה של הזן ההולך ונכחד הזה. המודרניות מחרישת אזניים. הרעש, כמו
הטכנולוגיה, אינה נסוגה ואינה יכולה לסגת.

פיקרד סבור שאין גורם ששינה את אופי האדם כמו היעדר הדממה. הסופר
ת’ורו קרא לדממה “המחסה שלא ניתן להרסו”, מקום מפלט חיוני שיש להגן עליו.
תרבות ההמונים המניפולטיבית חוששת ממנו, מפרידה עצמה ממנו בהתנגדות, בדיוק
משום שהוא אינו שייך לעולם. דברים רבים עדיין ניתן לשמוע על רקע הדממה; כך
נפתחת דרך, דרך לעצמאות ולדמיון.


<!–<<>>

הפילוסופיה נוטה לדכא את השתיקה

“התבונה נפתחת בדממה”, כתב הפילוסוף ז’אק–לוק ננסי. יש לגשת אליה
ולחוות אותה באופן גופני, לבלתי הפרד מהעולם, בליבת העצמי השקטה. היא
יכולה להאיר את ההתגשמות שלנו, באופן שסותר את ניסיונם העיקש של המכונות
לרוקן אותנו. הדממה עשויה לסייע לנו רבות להשתחרר ממחלת המידע השלטת
והממכרת השוררת בחברה. היא מציעה לנו מקום להיות נוכחים לעצמנו, לחזור אל
מי שאנו. נוכחים לעומקו האמיתי של העולם בנוף הטכנולוגי ההולך ונעשה רדוד
ושטוח.

יחסה של הפילוסופיה כלפי השתיקה הוא בדרך כלל דכאני, ומשמש כקנה מידה
מוצלח לגבי כישלונה הכולל. סוקרטס שפט את השתיקה כמרחב חסר-שחר, ואילו
אריסטו טען ששתיקה גורמת לגזים. מצד שני, החוקר ראול מורטלי טוען שביוון
הקלאסית ניתן לראות “חוסר-סיפוק הולך וגובר מהשימוש במילים”, ו”גידול עצום
בשפת השתיקה”.

נגד שתיקה. סוקרטס

נגד שתיקה. סוקרטס ארכיון

מאוחר
יותר, ההוגה בלז פסקל נחרד מ”דממת היקום” ואילו הגל חש שמה שלא ניתן לומר
הוא פשוט לא אמת, ושהשתיקה היא ליקוי שיש להתגבר אליו. שופנהאוואר וניטשה
לעומת זאת, הדגישו את חיוניותה של ההתבודדות.

מפורסמת הפרשנות של הורקהיימר ואדורנו על אודיסאוס והסירנות. הם
מתארים את המאמץ של הסירנות להסיט את אודיסאוס מדרכו, כארוס המנסה לשרוד
את כוחות הציוויליזציה הדכאנית. קפקא חש שהדממה הייתה יכולה להיות אמצעי
שאין-לעמוד בפניו, יותר מהשירה.


<!–<<>>

האם ניתן לחשוב על השתיקה, כאן ועכשיו?

הפנומנולוגיה מתחילה עם הדממה, לדעת הרברט שפיגלברג. הצבתם של עצמים או
תופעות לפני מבנים רעיוניים הייתה תפיסת הבסיס שלה. כפי שהיידגר הגדיר
זאת, ישנה חשיבה עמוקה ועזה יותר מזו הקונצפטואלית, והיא כוללת בין השאר
את הקשר הקדמוני בין דממה להבנה. הפוסט-מודרניסטים, ובמיוחד ז’אק דרידה,
מתכחשים למודעות הרחבה למגבלות השפה, וטוענים שפערי-שתיקה בשיח, למשל, הם
מחסומים בפני המשמעות ובפני הכוח. למעשה, דרידה תוקף בעוצמה את “האלימות
של הדממה הפרימיטיבית והקדם-לוגית”, וטוען שהדממה היא אוייב ניהיליסטי של
המחשבה. אנטיפתיה עזה שכזו מצביעה על חירושתו של דרידה לנוכחות ולחסד, ועל
האיום שמציבה הדממה בפני מי שעבורו העולם הסימבולי הוא חזות הכל.
ויטגנשטיין הבין שיש משהו שלא-ניתן לאמרו החדוּר בכל דבר שניתן לאומרו.
זהו המובן של משפטו האחרון והמפורסם במאמר הלוגי-פילוסופי: “על מה
שאי-אפשר לדבר, עליו יש לשתוק”.

האם ניתן לגשת אל השתיקה, לחשוב עליה, מבלי להחפיצה, כאן ועכשיו? אני
חושב שזו יכולה להיות דרך פתוחה ומחזקת של ידיעה, מצב פורה. הדממה יכולה
להיות גם מימד של חרדה, צער, אפילו של טירוף והתאבדות. למעשה, קשה מאד
לחפצן את השממה, להקפיא אותה לידי משהו דומם. לעתים המציאות שאנו חוקרים
אילמת, ומצביעה על עומק הדממה הנוכחת. פליאה עשויה להיות השאלה שמעניקה את
התשובות הטובות ביותר, שקט ובעומק.

“הדממה היא כה מדוייקת”, אמר מרק רות’קו, וציטוט זה העסיק אותי שנים.
לעתים קרובות מדי אנו מפרים את הדממה, רק כדי להשמיע פרט כלשהו שמחטיא את
התחושה הכוללת של מה שאנו חלק ממנו, ושל כמה רבות הדרכים להרוס אותו.
בחורף האנטארקטי של 1933, חוקר הקוטב ריצ’רד בירד הקליט את הדברים הבאים:
“טיילתי כמדי יום בארבע אחה”צ. עצרתי להאזין לדממה. היום גווע, הלילה
נולד. אך בשלווה גדולה. כאן פעלו כוחות ותהליכים של הקוסמוס, שלא
ניתן-לשערם, בהרמוניה וללא קול.” כמה הרבה מתגלה בדממה בעומקי ובמסתרי
הטבע החי. הסופרת האמריקאית אנני דילארד גם היא מספקת תגובה הולמת לאותו
הצליל: “ברגע מסויים את אומרת ליערות, לים, להרים, לעולם, עכשיו אני
מוכנה. עכשיו אעצור ואתן את כל תשומת לבי. את מרוקנת את עצמך וממתינה,
מקשיבה”.

לא רק עולם הטבע נגיש בדממה. הפילוסוף הרומני צ’וראן הצביע על הסודות
שבדממת הדברים, וקבע ש”לכל הדברים יש שפה שאותה ניתן לפענח רק בשתיקה
מוחלטת”. ספרו של דיוויד מייקל לוין, “זכרון הוויה של הגוף”, מבקש מאיתנו
“ללמוד לחשוב דרך הגוף”, להקשיב בשקט לחווייתנו הפיזית. בספרה הבינאישית,
הדממה היא תוצאה של אמפתיה והבנה הדדית, המעמיקים בהיעדר המילים.


<!–<<>>

מקור השפה הוא באובדן

ילידי אמריקה, נדמה, תמיד הדגישו את חשיבות הדממה והחוויה הישירה,
ובתרבויות ילידיות באופן כללי, השתיקה מצביעה על כבוד וענווה. היא מצויה
בלב “מסע החזון” [“וויז’ן קווסט”], תקופת ההתבודדות של צום וקרבה לאדמה
המגלה לאדם את דרכו בחיים וייעודו. בן האינואיט נורמן הלנדי מייחס חכמה
גדולה יותר למצב התודעה השקט, הקרוי אינואיקטוק, מאשר לחלימה. מרפאים
ילידיים מדגישים לעתים קרובות את חשיבות הדממה לשלווה ולתקווה, וכן להצלחה
בציד. ייתכן שהצורך בתשומת לב ובשקט הם אמנם מקור ההערכה של תרבויות אלו
לשתיקה.

הדממה חוזרת ונוגעת בנוכחות ובקהילתיות המקורית, בטרם דילל העולם
הסימבולי הן את השקט והן את הנוכחות. היא קודמת למה שלווינס כינה כ”אחדות
הייצוג”, שתמיד מבקשת להשתיק את הדממה ולהחליפה עם המבנים הסימבוליים
חסרי-הבית. “silere”, השורש הלטיני של המילה “silence”, קרובה למילה
“sinere”, שפירושה, “להרשות לדבר להיות במקומו”. אנו נמשכים לאותם המקומות
שבהן השפה נעשית לעתים הקרובות ביותר, והחשובות ביותר – דוממת.
היידיגר המאוחר הוקיר את מרחב השתיקה, בדומה למשורר הלדרלין, שהיה אחד
מנקודת הייחוס החשובות ביותר שלו, בייחוד במזמוריו המאוחרים. הכמיהה העזה
שביטא הלדרלין התייחסה לא רק לשלמות ראשונית דוממת, כי אם להבנתו שהשפה
תמיד מודה לבסוף שמקורה הוא באובדן.

 סמואל בקט

סמואל בקט ארכיון

כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר, סמואל בקט נעזר בדממה כחלופה לשפה.
במחזה “סרטו האחרון של קראפ”, וכן במקומות נוספים, מבוטא הרעיון שהשימוש
בשפה הוא עודף. בקט קובל שב”יער הסמלים” לעולם אין שקט, ומבקש לפרוץ דרך
פרגוד השפה אל עבר הדממה. נורת’רופ פריי חשב שתכלית יצירתו של בקט אינה
אלא שיקום הדממה.

עצמיותנו המגולמת, החיה-עבור-העולם, מבינה היטב את מגבלות השפה ואת
כשלון הפרוייקט הייצוגי. במצב זה קל להבין את אין-אונותה של השפה ואת
העובשה שאנו תמיד במרחק מילה אחת מהמיידיות. קפקא העיר על כך ב”במושבת
העונשין”, שם מכונת הדפוס הופכת למכשיר עינויים. עבר ת’ורו, החברה האמיתית
ביותר הולכת ומתקרבת אל ההתבודדות, כך שגם הדיבור הרהוט ביותר נופל לבסוף
דומם. מנגד, חברת ההמונים ממגרת את הסיכוי לאוטונומיה, כמו שהיא חוסמת את
השתיקה.

הלדרלין חשב שהשפה גוררת אותנו אל תחום הזמן, ואילו השתיקה מבקשת
לעמוד מולו. בשממה, הזמן מתגבר; הארה הוא לא זורם, אלא שוהה. הזמנים
השונים כאילו מאבדים את מחיצותיהם; העבר, ההווה והעתיד כאילו פחות נפרדים
זה מזה. אך הדממה היא אריג מגוון, לא דבר מה אחיד או מופשט. האיכות שלה
תמיד קשורה להקשר שלה, מכיוון שהיא התחום של חוסר-תיווך. שלא כמו הזמן,
שכבר ימים רבים משמש כאמצעי ניכור, את השתיקה לא ניתן לייצג בחלל או להמיר
כאמצעי חליפין. זו הסיבה שהיא יכולה להיות מקום מקלט מפני הזמן
הבלתי-פוסק. גרנמנץ, בפתיחת האופרה “פרסיפל” של ווגנר, שר ש”כאן הזמן הופך
לחלל”. הדממה חומקת מדינמיקת השליטה הראשונית הזו.


<!–<<>>

תמימים יותר באמצעות הצער

אז הנה אנחנו, עם המכונה האופפת אותנו בשלל מתקפותיה ופלישותיה העמוקות
אל הדממה ולשאר הדברים. גובה הצליל שצפון אמריקאים שרים או מהמהמים באופן
ספונטני הוא סי, הטון המקביל לזרם החילופין החשמלי שם, שבו 60 המחזורים
לשניה (באירופה הטון הוא סול דיאז, המקביל ל-50 המחזורים לשנייה של חשמל
(AC. בתחום הרעש, הדורש גלובליזציה והומוגניזציה, גם אנחנו נעבור
הרמוניזציה. פיקו אייר כתב על “תחושת העולם ששר את אותו השיר במאה מבטאים
בבת אחת”.

אנו צריכים להתנגד לנחשול הסטנדרטיזציה, לרעש-האינפורמציה ולאופני
התקשורת השטחיים והתזזיתיים שלה. להגיד לא לחודרנות הבלתי פוסקת
והקולוניאליסטית של אי-השקט, הדוחפת את עצמה אל כל לא-מקום. ההמולה הגואה
היא המדד, בדציבלים ובטווח המזהם שלה, של עולם ההמון המתנוון של הרעש
הלבן, כפי הגדיר זאת דון דה-לילו.

ג'ון זרזאן

ג’ון זרזאן באטה נשה

השתיקה
היא תשובה לכל זה, מקום לכינון-עצמי מחודש. היא נאספת בטבע, ויכול לעזור
לנו לשנס מותניים לקרבות כנגד הזיוף. דממה כאמצעי התנגדות רב-עוצמה, התו
הבלתי-נשמע שעשוי לבוא לפני ההתקוממות. הדממה הייתה מה שאדוניהם של עבדים
חששו לו יותר מכל. במסורות מזרחיות רוחניות שונות, ה”מוּני”, נודר השתיקה,
הוא האדם בעל העצמאות והיכולות הגדולות ביותר, זה שאינו זקוק למורה בדרכו
להארה.

את הכמיהות העמוקות מטפחים בדרכים ובעומקים שקטים. באיזה דרך אחרת
ניתן להביע כבוד למת, להעניק אהבה במיטבה, לחוות את המחשבות והחזונות
העמוקים ביותר, להציל את העולם שטרם-התקלקל? בעולם מוכה-צער זה, על-פי מקס
הורקהיימר, נוכל “להיעשות תמימים יותר באמצעות הצער”. ואלי פתוחים יותר
לדממה כמקור לנחמה, בעל ברית ומעוז.

ג’ון זרזאן הוא הוגה דעות אנרכיסט ואנטי-ציוויליזציוני

תרבות-הרעש תביא לאובדננו. לא? Dark Roasted Blend

השתיקה הייתה פעם אמצעי בידוד. כיום העדרה של הדממה הופכת את העולם של היום לריק ומבוֹדד. משאבי השקט סובלים מפלישה ומדלדול. המכונה הגדולה צועדת בגלובאליות קדימה והדממה היא מרחב מצטמצם שטרם נחדר.

הציוויליזציה היא קונספירציה של רעש, שעוצב כדי לכסות על השתיקות הלא-נוחות. לודוויג ויטגנשטיין, מכבד-השתיקה, הבין את אבדן הקשר שלנו אליה. ההווה הלא-שקט הוא עידן של קשב הולך ומתאדה, של שחיקת החשיבה הביקורתית. הדממה, כמו החשכה, נעשית נדירה; אך המחשבה והרוח זקוקים לקיומה.

לשתיקה יש כמובן צדדים רבים ושונים. ישנן שתיקות כפויות או רצוניות של פחד, צער, קונפורמיות או קנוניה ולעתים קרובות יש בינהן קשר. גם את הטבע משתיקים יותר ויותר, אך מכיוון שאת הטבע לא ניתן לדומם לגמרי, זו אולי אחת הסיבות מדוע יש כאלה שמבקשים להרוס אותו. הטבע הושתק, גם הטבע שלנו, טען היידיגר, ועלינו לתת לדממה הזו לדבר, כדממה. ואכן היא לעתים מדברת בקול רם וללא מילים.

האנושות לא תשוחרר ללא תחייה של העולם הטבעי, ויש לכך קשר הדוק לדממה. השתיקה הגדולה של היקום מעוררת יראת כבוד דוממת, שבה התעמק ההוגה הרומאי לוקרטיוס במאה הראשונה לספירה: “ראשית כל, חקור את הצבע הטהור ובהיר של השמיים וכל אשר הם מכילים: הכוכבים המשוטטים, הירח, השמש בזוהרה שאין שני לו. אם כל אלה היו מופיעים לראשונה לבני התמותה, צצים פתאום ובמפתיע, האם היה אפשר לדמיין או להעלות על הדעת משהו מופלא מהכוליות הזו?”
המודרניות מחרישת-אזניים

על פני האדמה, הטבע מלא בשתיקות. חילופי העונות הן קצב הדממה; בלילות יורד השקט על הכוכב, אם כי לא כמו פעם. הטבע דומה לשמורות גדולות של שקט. תיאורו של הסופר הגרמני מקס פיקרד הוא כמעט שיר: “היער כמוהו כמאגר דממה שבו זורם השקט בזרם עדין ואיטי וממלא את האוויר בבהירות. ההר, האגם, השדות, השמיים – כולם כממתינים לסימן שלאחריו ימזגו את דממתם על הדברים הרועשים בערים של בני האדם”.

דממה אינה רק “היעדר של משהו אחר”. למעשה, הכמיהה שלנו פונה לאותו מימד, לכל מה שקשור בו ונובע ממנו. מבעד לרצון שלנו בשקט מצויה המשאלה להתחלה תרבותית ותפיסתית חדשה.

עולם הזן מלמד אותנו ש”הדממה לעולם לא משתנה”. אך התבוננותנו תשתפר אם נמנע מהאוניברסאליות נטולת-המקום של המודרניות המאוחרת. השתיקה היא תלויית-תרבות, ולכן חווים אותה בצורות
שונות. אף-על-פי-כן, כפי שטוען פיקרד, היא יכולה לעמת אותנו עם “ההתחלות המקוריות של כל הדברים”, ולהציג בפנינו את הדברים באופן מיידי וישיר. הדממה היא ראשונית, מביאה עמה נוכחות; כך היא מהווה קשר למרחב המקור.

בטכנוספירה התעשייתית, המכוֹנה כמעט והצליחה למגר את הדממה. יש לכתוב את ההיסטוריה של הזן ההולך ונכחד הזה. המודרניות מחרישת אזניים. הרעש, כמו הטכנולוגיה, אינה נסוגה ואינה יכולה לסגת.

פיקרד סבור שאין גורם ששינה את אופי האדם כמו היעדר הדממה. הסופר ת’ורו קרא לדממה “המחסה שלא ניתן להרסו”, מקום מפלט חיוני שיש להגן עליו. תרבות ההמונים המניפולטיבית חוששת ממנו, מפרידה עצמה ממנו בהתנגדות, בדיוק משום שהוא אינו שייך לעולם. דברים רבים עדיין ניתן לשמוע על רקע הדממה; כך נפתחת דרך, דרך לעצמאות ולדמיון.
הפילוסופיה נוטה לדכא את השתיקה

“התבונה נפתחת בדממה”, כתב הפילוסוף ז’אק–לוק ננסי. יש לגשת אליה ולחוות אותה באופן גופני, לבלתי הפרד מהעולם, בליבת העצמי השקטה. היא יכולה להאיר את ההתגשמות שלנו, באופן שסותר את ניסיונם העיקש של המכונות לרוקן אותנו. הדממה עשויה לסייע לנו רבות להשתחרר ממחלת המידע השלטת והממכרת השוררת בחברה. היא מציעה לנו מקום להיות נוכחים לעצמנו, לחזור אל מי שאנו. נוכחים לעומקו האמיתי של העולם בנוף הטכנולוגי ההולך ונעשה רדוד ושטוח.

יחסה של הפילוסופיה כלפי השתיקה הוא בדרך כלל דכאני, ומשמש כקנה מידה מוצלח לגבי כישלונה הכולל. סוקרטס שפט את השתיקה כמרחב חסר-שחר, ואילו אריסטו טען ששתיקה גורמת לגזים. מצד שני, החוקר ראול מורטלי טוען שביוון הקלאסית ניתן לראות “חוסר-סיפוק הולך וגובר מהשימוש במילים”, ו”גידול עצום בשפת השתיקה”.

מאוחר יותר, ההוגה בלז פסקל נחרד מ”דממת היקום” ואילו הגל חש שמה שלא ניתן לומר הוא פשוט לא אמת, ושהשתיקה היא ליקוי שיש להתגבר אליו. שופנהאוואר וניטשה לעומת זאת, הדגישו את חיוניותה של ההתבודדות.

מפורסמת הפרשנות של הורקהיימר ואדורנו על אודיסאוס והסירנות. הם מתארים את המאמץ של הסירנות להסיט את אודיסאוס מדרכו, כארוס המנסה לשרוד את כוחות הציוויליזציה הדכאנית. קפקא חש שהדממה הייתה יכולה להיות אמצעי שאין-לעמוד בפניו, יותר מהשירה.
האם ניתן לחשוב על השתיקה, כאן ועכשיו?

הפנומנולוגיה מתחילה עם הדממה, לדעת הרברט שפיגלברג. הצבתם של עצמים או תופעות לפני מבנים רעיוניים הייתה תפיסת הבסיס שלה. כפי שהיידגר הגדיר זאת, ישנה חשיבה עמוקה ועזה יותר מזו הקונצפטואלית, והיא כוללת בין השאר את הקשר הקדמוני בין דממה להבנה. הפוסט-מודרניסטים, ובמיוחד ז’אק דרידה, מתכחשים למודעות הרחבה למגבלות השפה, וטוענים שפערי-שתיקה בשיח, למשל, הם מחסומים בפני המשמעות ובפני הכוח. למעשה, דרידה תוקף בעוצמה את “האלימות של הדממה הפרימיטיבית והקדם-לוגית”, וטוען שהדממה היא אוייב ניהיליסטי של המחשבה. אנטיפתיה עזה שכזו מצביעה על חירושתו של דרידה לנוכחות ולחסד, ועל האיום שמציבה הדממה בפני מי שעבורו העולם הסימבולי הוא חזות הכל. ויטגנשטיין הבין שיש משהו שלא-ניתן לאמרו החדוּר בכל דבר שניתן לאומרו. זהו המובן של משפטו האחרון והמפורסם במאמר הלוגי-פילוסופי: “על מה שאי-אפשר לדבר, עליו יש לשתוק”.

האם ניתן לגשת אל השתיקה, לחשוב עליה, מבלי להחפיצה, כאן ועכשיו? אני חושב שזו יכולה להיות דרך פתוחה ומחזקת של ידיעה, מצב פורה. הדממה יכולה להיות גם מימד של חרדה, צער, אפילו של טירוף והתאבדות. למעשה, קשה מאד לחפצן את השממה, להקפיא אותה לידי משהו דומם. לעתים המציאות שאנו חוקרים אילמת, ומצביעה על עומק הדממה הנוכחת. פליאה עשויה להיות השאלה שמעניקה את התשובות הטובות ביותר, שקט ובעומק.

“הדממה היא כה מדוייקת”, אמר מרק רות’קו, וציטוט זה העסיק אותי שנים. לעתים קרובות מדי אנו מפרים את הדממה, רק כדי להשמיע פרט כלשהו שמחטיא את התחושה הכוללת של מה שאנו חלק ממנו, ושל כמה רבות הדרכים להרוס אותו. בחורף האנטארקטי של 1933, חוקר הקוטב ריצ’רד בירד הקליט את הדברים הבאים: “טיילתי כמדי יום בארבע אחה”צ. עצרתי להאזין לדממה. היום גווע, הלילה נולד. אך בשלווה גדולה. כאן פעלו כוחות ותהליכים של הקוסמוס, שלא ניתן-לשערם, בהרמוניה וללא קול.” כמה הרבה מתגלה בדממה בעומקי ובמסתרי הטבע החי. הסופרת האמריקאית אנני דילארד גם היא מספקת תגובה הולמת לאותו הצליל: “ברגע מסויים את אומרת ליערות, לים, להרים, לעולם, עכשיו אני מוכנה. עכשיו אעצור ואתן את כל תשומת לבי. את מרוקנת את עצמך וממתינה, מקשיבה”.

לא רק עולם הטבע נגיש בדממה. הפילוסוף הרומני צ’וראן הצביע על הסודות שבדממת הדברים, וקבע ש”לכל הדברים יש שפה שאותה ניתן לפענח רק בשתיקה מוחלטת”. ספרו של דיוויד מייקל לוין, “זכרון הוויה של הגוף”, מבקש מאיתנו “ללמוד לחשוב דרך הגוף”, להקשיב בשקט לחווייתנו הפיזית. בספרה הבינאישית, הדממה היא תוצאה של אמפתיה והבנה הדדית, המעמיקים בהיעדר המילים.
מקור השפה הוא באובדן

ילידי אמריקה, נדמה, תמיד הדגישו את חשיבות הדממה והחוויה הישירה, ובתרבויות ילידיות באופן כללי, השתיקה מצביעה על כבוד וענווה. היא מצויה בלב “מסע החזון” [“וויז’ן קווסט”], תקופת ההתבודדות של צום וקרבה לאדמה המגלה לאדם את דרכו בחיים וייעודו. בן האינואיט נורמן הלנדי מייחס חכמה גדולה יותר למצב התודעה השקט, הקרוי אינואיקטוק, מאשר לחלימה. מרפאים ילידיים מדגישים לעתים קרובות את חשיבות הדממה לשלווה ולתקווה, וכן להצלחה בציד. ייתכן שהצורך בתשומת לב ובשקט הם אמנם מקור ההערכה של תרבויות אלו לשתיקה.

הדממה חוזרת ונוגעת בנוכחות ובקהילתיות המקורית, בטרם דילל העולם הסימבולי הן את השקט והן את הנוכחות. היא קודמת למה שלווינס כינה כ”אחדות הייצוג”, שתמיד מבקשת להשתיק את הדממה ולהחליפה עם המבנים הסימבוליים חסרי-הבית. “silere”, השורש הלטיני של המילה “silence”, קרובה למילה “sinere”, שפירושה, “להרשות לדבר להיות במקומו”. אנו נמשכים לאותם המקומות שבהן השפה נעשית לעתים הקרובות ביותר, והחשובות ביותר – דוממת. היידיגר המאוחר הוקיר את מרחב השתיקה, בדומה למשורר הלדרלין, שהיה אחד מנקודת הייחוס החשובות ביותר שלו, בייחוד במזמוריו המאוחרים. הכמיהה העזה שביטא הלדרלין התייחסה לא רק לשלמות ראשונית דוממת, כי אם להבנתו שהשפה תמיד מודה לבסוף שמקורה הוא באובדן.

כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר, סמואל בקט נעזר בדממה כחלופה לשפה. במחזה “סרטו האחרון של קראפ”, וכן במקומות נוספים, מבוטא הרעיון שהשימוש בשפה הוא עודף. בקט קובל שב”יער הסמלים” לעולם אין שקט, ומבקש לפרוץ דרך פרגוד השפה אל עבר הדממה. נורת’רופ פריי חשב שתכלית יצירתו של בקט אינה אלא שיקום הדממה.

עצמיותנו המגולמת, החיה-עבור-העולם, מבינה היטב את מגבלות השפה ואת כשלון הפרוייקט הייצוגי. במצב זה קל להבין את אין-אונותה של השפה ואת העובשה שאנו תמיד במרחק מילה אחת מהמיידיות. קפקא העיר על כך ב”במושבת העונשין”, שם מכונת הדפוס הופכת למכשיר עינויים. עבר ת’ורו, החברה האמיתית ביותר הולכת ומתקרבת אל ההתבודדות, כך שגם הדיבור הרהוט ביותר נופל לבסוף דומם. מנגד, חברת ההמונים ממגרת את הסיכוי לאוטונומיה, כמו שהיא חוסמת את השתיקה.

הלדרלין חשב שהשפה גוררת אותנו אל תחום הזמן, ואילו השתיקה מבקשת לעמוד מולו. בשממה, הזמן מתגבר; הארה הוא לא זורם, אלא שוהה. הזמנים השונים כאילו מאבדים את מחיצותיהם; העבר, ההווה והעתיד כאילו פחות נפרדים זה מזה. אך הדממה היא אריג מגוון, לא דבר מה אחיד או מופשט. האיכות שלה תמיד קשורה להקשר שלה, מכיוון שהיא התחום של חוסר-תיווך. שלא כמו הזמן, שכבר ימים רבים משמש כאמצעי ניכור, את השתיקה לא ניתן לייצג בחלל או להמיר כאמצעי חליפין. זו הסיבה שהיא יכולה להיות מקום מקלט מפני הזמן הבלתי-פוסק. גרנמנץ, בפתיחת האופרה “פרסיפל” של ווגנר, שר ש”כאן הזמן הופך לחלל”. הדממה חומקת מדינמיקת השליטה הראשונית הזו.
תמימים יותר באמצעות הצער

אז הנה אנחנו, עם המכונה האופפת אותנו בשלל מתקפותיה ופלישותיה העמוקות אל הדממה ולשאר הדברים. גובה הצליל שצפון אמריקאים שרים או מהמהמים באופן ספונטני הוא סי, הטון המקביל לזרם החילופין החשמלי שם, שבו 60 המחזורים לשניה (באירופה הטון הוא סול דיאז, המקביל ל-50 המחזורים לשנייה של חשמל (AC. בתחום הרעש, הדורש גלובליזציה והומוגניזציה, גם אנחנו נעבור הרמוניזציה. פיקו אייר כתב על “תחושת העולם ששר את אותו השיר במאה מבטאים בבת אחת”.

אנו צריכים להתנגד לנחשול הסטנדרטיזציה, לרעש-האינפורמציה ולאופני התקשורת השטחיים והתזזיתיים שלה. להגיד לא לחודרנות הבלתי פוסקת והקולוניאליסטית של אי-השקט, הדוחפת את עצמה אל כל לא-מקום. ההמולה הגואה היא המדד, בדציבלים ובטווח המזהם שלה, של עולם ההמון המתנוון של הרעש הלבן, כפי הגדיר זאת דון דה-לילו.

השתיקה היא תשובה לכל זה, מקום לכינון-עצמי מחודש. היא נאספת בטבע, ויכול לעזור לנו לשנס מותניים לקרבות כנגד הזיוף. דממה כאמצעי התנגדות רב-עוצמה, התו הבלתי-נשמע שעשוי לבוא לפני ההתקוממות. הדממה הייתה מה שאדוניהם של עבדים חששו לו יותר מכל. במסורות מזרחיות רוחניות שונות, ה”מוּני”, נודר השתיקה, הוא האדם בעל העצמאות והיכולות הגדולות ביותר, זה שאינו זקוק למורה בדרכו להארה.

את הכמיהות העמוקות מטפחים בדרכים ובעומקים שקטים. באיזה דרך אחרת ניתן להביע כבוד למת, להעניק אהבה במיטבה, לחוות את המחשבות והחזונות העמוקים ביותר, להציל את העולם שטרם-התקלקל? בעולם מוכה-צער זה, על-פי מקס הורקהיימר, נוכל “להיעשות תמימים יותר באמצעות הצער”. ואלי פתוחים יותר לדממה כמקור לנחמה, בעל ברית ומעוז.

ג’ון זרזאן הוא הוגה דעות אנרכיסט ואנטי-ציוויליזציוני

Leave a Comment »

No comments yet.

RSS feed for comments on this post. TrackBack URI

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

Blog at WordPress.com.

%d bloggers like this: