אלאן ווטס – מתוך הספר על הטאבו שאוסר עליך לדעת מי אתה

פרק ראשון

מידע פנים

מה בדיוק צריך לדעת צעיר כדי “להיות בעניינים“? במילים אחרות: האם יש מידע פנים מסויים, טאבו מיוחד, סוד מיוחד על החיים והקיום שרוב ההורים והמורים לא יודעים או שאינם מגלים?

ביפן היה מקובל לתת לצעיר לפני נישואיו “ספר כרית“. היה זה כרך קטן של חיתוכי עץ, לפעמים צבעוניים, שתיארו את כל פרטי המגע המיני. הסיבה לא הייתה רק ש“תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים“, אלא שכך נחסך מההורים הצורך להסביר עניינים רגישים אלה פנים אל פנים. במערב מידע כזה נמצא כיום בכל דוכן עיתונים. המין כבר איננו טאבו רציני, ולפעמים נדמה שבני הנוער יודעים עליו יותר מהוריהם.

אך אם מין איננו בבחינת טאבו יותר, מה נשאר? תמיד יש משהו אסור וסודי, משהו שמודחק שהגישה אליו אסורה, שמציצים בו לכל היותר מזווית העין כי מבט ישיר עלול לזעזע יותר מדי. טאבו נחבא בתוך טאבו, כמו קליפות בצל. מה יהיה אם כן הספר שאבות יגניבו לבניהם ואמהות לבנותיהן בלי שיודו בכך בגלוי?

בכמה חוגים קיים טאבו רציני על הדת, כולל חוגים בהם הולכים לבית הכנסת וקוראים בתורה. בחוגים אלה הדת היא עניינו הפרטי של האדם. לא נאה ולא גזעי לדבר או להתווכח על זה, וממש גרוע להיראות חסיד גדול. אך כשאתה מתחיל להתעמק בכל דת מקובלת, קשה להבין על מה השתיקה. ברור שהספר שעליו אני חושב איננו התנ“ך – זו האנתולוגיה המרתקת של חכמה קדמונית, היסטוריה ומשלים. שנים כה רבות התייחסו אליה כאל פרה קדושה עד שכנראה עדיף להשאיר אותה סגורה למשך מאה או מאתיים שנה, עד שיוכלו האנשים להאזין לה שוב באוזניים נקיות. נכון שישנם סודות בכתבי הקודש, וחלקם חתרניים מאד, אך כולם חבויים בצורה מסובכת, בסמלים ודרכי חשיבה מיושנות, וקשה מאד להסביר את הדת הנוצרית לאדם בן ימינו, אלא אם מדללים אותה ומעמידים אותה על הצורך להיות טוב ולחקות את ישו, אבל אף פעם לא מוסבר איך בדיוק עושים את זה. כדי להגיע לכך נחוץ לך כוח מיוחדמאלוהים הנקרא “חסד“, אבל כל מה שאנחנו יודעים על החסד הוא שיש כאלה שיש להם אותו ויש כאלה שאין להם אותו.

הדתות הסטנדרטיות, בין אם זו יהדות, נצרות או איסלאם, הינדואיזם או בודהיזם, נראות היום כמו מכרה שעבר ניצול יתר: קשה להפיק מהן משהו מועיל. יש אמנם כמה יוצאים מן הכלל שנחבאים בין השורות, אך רוב הרעיונות שלהן אודות אדם ועולם, עולם הדימויים ומודל החיים הטובים שלהן לא מתאימים ליקום שאנחנו מכירים, ולא לעולם אנושי המשתנה כה מהר עד כי שדברים שלמדת בבית הספר נעשים מיושנים כבר בטקס סיום הלימודים. הספר שאני מדבר עליו לא יהיה ספר דת במובן המקובל, אבל הוא יצטרך לדון בדברים רבים שבהם עסקו הדתות – היקום ומקומו של האדם בו, המרכז המסתורי של ההתנסות שנקרא בפינו “אני עצמי“, בעיות החיים והאהבה, הכאב והמוות, והשאלה האם לקיום יש משמעות במובן כלשהו של המילה. השאלה עולה כי מתעורר חשש, שהקיום אינו אלא מרוץ של עכברים במלכודת: יצורים חיים, כולל בני האדם, אינם יותר מצינורות שקולטים דברים בקצה אחד ופולטים אותם בקצה השני, תהליך שמספק תעסוקה מתמדת ובסופו של דבר שוחק אותם. כדי לשמור על הפארסה בפעולה, ממציאים הצינורות דרכים ליצור צינורות חדשים, שגם הם קולטים דברים בקצה אחד ופולטים אותם בקצה השני. בקצה הקולט הם מפתחים גם מערכות עצבים שנקראות מוחות, עם עיניים ואוזניים, כדי שיוכלו לאסוף יותר בקלות דברים לבלוע. אם וכאשר יש להם די מזון, הם משתמשים באנרגיה העודפת שלהם כדי להתפתל בצורות מסובכות, תוך כדי השמעת מיני קולות שנוצרים על ידי שאיפה ונשיפה של אוויר מפתח הקליטה, וחוברים לקבוצות כדי ללחום בקבוצות אחרות. במשך הזמן, מפתחים הצינורות שפע כזה של אבזרי לוואי שבקושי ניתן להכיר שהם בסך הכל סתם צינורות, והכל נעשה במגוון מדהים של צורות. יש חוק מעורפל שאוסר על אכילת צינורות מהסוג שלך, אבל באופן כללי יש תחרות רצינית מי יהיה הצינור השולט. כל זה נראה חסר תוחלת להפליא, ועם זאת, במחשבה שניה, זה מתחיל להראות פחות טפשי ויותר פלאי. לאמיתו של דבר, זה נראה משונה להפליא.

להמשך הספר – תוכל להוריד שני פרקים נוספים