TheMarker – השקעה על פני 30 שנה מוכיחה: אתם צריכים יותר מניות בתיק הפנסיה שלכם – זירת יועצים

השקעה על פני 30 שנה מוכיחה: אתם צריכים יותר מניות בתיק הפנסיה שלכם שתף
08:11 | 08.11.2009 מאת עמי גינזבורג
ב-30 השנים האחרונות הניב שוק המניות של תל אביב תשואה שנתית ממוצעת ריאלית שהיתה גבוהה ב-5.9% מזו שהניב שוק האג”ח ■ בהתחשב בפער הזה ובמשמעות הכלכלית האדירה שלו, קשה להבין מדוע רוב כספי הפנסיה בישראל מושקעים באג”ח ולא במניות

נניח שבנק כלשהו היה מציע לכם לסגור חלק מהכסף שלכם ל-30 שנה בשתי תוכניות חיסכון אפשריות. תוכנית א’, “הבטוחה”, מעניקה תשואה שנתית ריאלית צמודת מדד ומובטחת של 3% בשנה. התוכנית השנייה, נקרא לה “הלא ודאית”, מעניקה תשואה שנתית ריאלית לא ידועה בטווח שבין 6% ל-10%.

לפי ההצעה, הכסף בשתי התוכניות סגור. אי אפשר לגעת בו. אין לכם מושג מה קורה אתו ולמה הוא משמש את הבנק שהציע לכם את התוכניות. אתם אומרים לכסף שלום. בעוד 30 שנה אתם (או יורשיכם) תיפגשו עם הכסף מחדש. באיזו תוכנית הייתם בוחרים? עדיין מתקשים להחליט? טוב, זה ברור, תשואות הן עניין קצת אמורפי ולא מוחשי. אז בואו נתרגם את השאלה למושגים ברורים יותר. נניח שהייתם מקבלים הצעה לסגור 100 אלף שקל מכספכם הפרטי ל-30 שנה בשתי תוכניות חיסכון. בתוכנית א’, “הבטוחה”, תקבלו לאחר 30 שנה 210 אלף שקל בוודאות. בתוכנית ב’, “הלא ודאית”, תקבלו סכום לא ידוע בטווח שבין 600 אלף שקל ל-1.5 מיליון שקל. במה תבחרו?

התשובה נראית די ברורה – תוכנית ב’ טובה לאיך ערוך מתוכנית א’ משום שבכל מקרה אתם מקבלים יותר. בכלכלה, כבר בשיעור המבוא הראשון, נהוג לציין את האקסיומה הבסיסית – “יותר עדיף על פחות”.

למרבה ההפתעה, השאלה שנשאלה כאן רחוקה מלהיות היפותטית. למעשה, היא ניצבת מדי יום מול עיניו של כל אדם בעולם שחוסך כסף לימי הפרישה. אם אתם לא מזהים אותה, זה רק משום שהיא נשאלת בצורה אחרת לגמרי.

למעשה השאלה שניצבת מולכם יום-יום, ושעליה אתם צריכים לתת את הדעת, היא כיצד אתם מעוניינים לחסוך את הכסף שאתם מפרישים לפנסיה. האם אתם מעוניינים לחסוך אותו באמצעות אג”ח ממשלתיות, או שאולי אתם מעוניינים לחסוך אותו באמצעות השקעה במניות? ואם בחרתם לחסוך בשני האפיקים יחדיו – באיזה תמהיל אתם רוצים אותם? האם 30% במניות ו-70% באג”ח? או שאולי אתם מעדיפים שרוב הכסף ילך לאפיק המסוכן אך הרווחי (כלומר מניות), ורק 25% ממנו יושקעו באפיק הבטוח – אג”ח.

כדי לקבל מושג כלשהו על ההבדלים בין שני אפיקי ההשקעה האלה פנינו לבורסה של תל אביב וביקשנו את נתוני התשואה הריאלית של מדדי המניות והאג”ח החל מ-1980. לבורסה יש נתונים כאלה על שני מדדים – מדד המניות הכללי ומדד האג”ח הכללי. מדד האג”ח הכללי הכיל בראשית דרכו בעיקר אג”ח של ממשלת ישראל. כיום יש בו מרכיב גבוה (כ-47%) של אג”ח קונצרניות.

את הנתונים השנתיים שקיבלנו חילקנו לעשורים עוקבים: מ-1980 עד 1990, מ-1981 עד 1991 וכן הלאה עד העשור (פחות רבעון) שהחל בינואר 2000. קיבלנו 20 תקופות של עשר שנים עוקבות. בכל אחד מהעשורים האלה בדקנו מה היתה התשואה שהניב מדד המניות הכללי ואיזו תשואה הניב מדד האג”ח הכללי.

את סיכום התוצאות אפשר לראות בגרף המצורף בעמוד זה. מתברר שב-18 מתוך 20 עשורים (90%) היכה האפיק המנייתי את אפיק האג”ח – לרוב בהפרש משמעותי.

רק בשני עשורים מתוך ה-20 (10%) ניצחו האג”ח את המניות. אלה היו שני עשורים עוקבים – אלה שהתחילו בינואר 1993 ובינואר 1994. הסיבה לכישלון המניות בשני עשורים אלה די ברורה – אלה עשורים שהתחילו בתקופה של בועה בשוק המניות (1993-1994) והסתיימו בתקופה של מיתון עמוק (2002-2003). בכל שאר העשורים, כולל זה שהחל בתקופת הגאות של 1999 והסתיים במיתון העמוק של 2008, המניות ניצחו את האג”ח.

כאשר מסכמים את התשואות של כל 20 העשורים מתברר שהתשואה השנתית הממוצעת הריאלית של שוק המניות בתל אביב היא 8.4%. זו, אם כן, התשואה השנתית הריאלית שהניב שוק המניות התל אביבי על פני 30 שנה.

בדרך היו גם כמה עשורים חלומיים. כמו למשל העשור שהחל בינואר 1984, עם משבר מניות הבנקים, והסתיים בינואר 1994 עם בועת מניות הכר”מ. בעשור הזה ניתן היה לקבל בשוק המניות של תל אביב תשואה שנתית ממוצעת פנטסטית של 20.7%.

גם העשור שהסתיים בינואר 2007 הניב תשואה נהדרת של יותר מ-13%. אבל היו גם עשורים הרבה פחות טובים, עם תשואות של 5% בלבד ואפילו פחות. בכל מקרה, הנתון החשוב באמת הוא הממוצע הרב שנתי – 8.4% מעל לאינפלציה.

וכמה הניבו אג”ח באותה תקופה? הרבה פחות. בממוצע נתן מדד האג”ח הכללי רק 2.5% בשנה. בעשורים טובים ניתן היה לקבל באג”ח תשואה ריאלית של יותר מ-4% בשנה, אבל בעשורים גרועים התשואה הריאלית היתה נמוכה מ-1% בשנה. מעניין לציין שהעשורים הכי טובים של שוק האג”ח, אלה שהסתיימו בינואר 2006 ובינואר 2007, היו מצוינים גם למשקיעים במניות שהנו בהם מתשואות דו-ספרתיות.

בסופו של דבר פער התשואות הממוצע בין מדד המניות למדד האג”ח היה ב-30 השנים האלה 5.9%. זהו פער גדול ומשמעותי למי שמשקיע לטווח ארוך – כלומר לצרכים פנסיוניים. פער כזה אומר שעל פני 30 שנה סכום של 100 אלף שקל שמושקע במדד המניות יצמח ויגיע לערך ריאלי של 1.12 מיליון שקל. לעומת זאת, מי שמשקיע את אותם 100 אלף שקל באג”ח יראה את כספו צומח רק ל-210 אלף שקל בערכים ריאליים.

קנס למנהלי ההשקעות

עכשיו נחדד שוב את השאלה ששאלנו בהתחלה – האם אתם רוצים שכספי הפנסיה שלכם יושקעו באפיק שהופך 100 אלף שקל ל-210 אלף שקל על פני 30 שנה, או שאתם מעוניינים באפיק שיכול להצמיח אותם ליותר ממיליון שקל? ובמלים אחרות – היכן הייתם רוצים להשקיע את הכסף שאתם מפרישים בכל חודש מהמשכורת שלכם?

לפני שתיתנו לעצמכם תשובה סופית, חשוב לסייג מעט את הממצאים. ראשית, אין כל ביטחון שמה שהיה הוא שיהיה. העובדה שמניות בישראל הניבו ב-30 השנים האחרונות תשואה ממוצעת של 8.4% אינה מבטיחה שכך יקרה גם ב-30 השנים הבאות. מניות אינן אפיק ודאי, וייתכן שהתשואה הממוצעת העתידית תהיה נמוכה יותר.

חשוב עם זאת לציין שתשואה רב שנתית ממוצעת של כ-8%-9% משיגים גם שוקי מניות אחרים בעולם, כך שכנראה הנתון הזה, “8% ריאלי”, אינו לגמרי דמיוני. מנתונים שפירסם לא מכבר העיתון “ניו יורק טיימס” עולה כי מדד 500 S&P הניב ב-30 השנים האחרונות תשואה שנתית ממוצעת של 11%. בניכוי אינפלציה של כ-2%-2.5% בשנה, מדובר כנראה בתשואה ריאלית שנתית של כ-8.5%-9%.

סייג נוסף הוא שחלק מהתשואה שניתן להשיג בשוק המניות מגולחת על ידי תעשיית ניהול הכסף, כלומר בתי ההשקעות, חברות הביטוח וקרנות הפנסיה. מנהלי ההשקעות האלה – שבעידן של מכשירי השקעה פסיביים כלל לא בטוח שיש בהם צורך – מקטינים את התשואה השנתית שניתן לקבל בשוק המניות בכ-2% לשנה. זהו קנס גבוה מדי, שלמדינה צריך להיות אינטרס עליון למצוא דרכים לצמצם אותו באופן דרמטי. ועדיין, גם לאחר הקנס הזה מניות יהיו עדיפות על אג”ח (שגם מהן נגבים דמי ניהול).

ועוד סייג אחרון: צריך לזכור שתשואה ממוצעת גבוהה במניות תתקבל רק על פני זמן ארוך מאוד – 20 ו-30 שנה. לכן הן מתאימות מאוד לכספים שמופרשים לחסכונות ארוכי טווח, למשל חיסכון לפנסיה. ברור שניתן להרוויח במניות גם בטווחים קצרים יותר, אבל לשם כך כדאי להתמקצע ולהבין טוב יותר איך פועל השוק. מי שמשקיע לתקופות קצרות יותר צריך לזכור כי תמיד ייתכנו עשורים שחונים, ותקופות לא קצרות שבהן המניות יניבו תשואות נחותות.

-

בועת מניות הכר”מ

המניות הקטנות בתל אביב נסחרו בתחילת שנות ה-90 בשיטת הכרוז הממוחשב (כר”מ). ב-1993-1994 התפתחה במסחר בהן בועה

כלכליסט – בארץ – השראה: קמצנות – קונספט מנצח

ספר חדש שמעסיק את ארה”ב מכריז: הקמצנות נפלאה, ולא רק בימי משבר. החיים של המחברת לורן וובר, עיתונאית כלכלית ודור שני לקמצנים, הם ההוכחה הטובה ביותר
טלי שמיר
05.11.09

 

קור נורא. זהו אחד הזיכרונות החזקים ביותר של לורן וובר מילדותה. בחורף המושלג של קונטיקט, כשבבתים אחרים היה חמים ונעים, הטרמוסטט בבית של לורן הקטנה מעולם לא עבר את ה־10 מעלות. בבקרים מקפיאי עצמות במיוחד, כשבקושי הצליחה לגרור את עצמה מחוץ לשמיכה, היא היתה מתלוננת, ואבא שלה היה מציע: “שימי על עצמך עוד סוודר”. אביה של וובר גם ניסה להקציב את צריכת נייר הטואלט בבית, היה צועק עליה כשהיתה משאירה אור דולק כשעזבה את החדר, ודפק בדלת בכל פעם שבילתה כמה שניות עודפות במקלחת.

אבל חכו רגע לפני שאתם שולפים את הכינורות הדביקים. לורן וובר מספרת שהיתה לה ילדות מאושרת. הם לא היו עניים במיוחד. העניין היה אחר: אביה של לורן, פרופסור לכלכלה במקצועו, פשוט היה – איך לומר במילים יפות – קמצן. “הוא עדיין מטריף אותי לפעמים, ואני עדיין כועסת על הקור הנוראי, אבל אני מעריכה את מה שהוא לימד אותי בזה”, אומרת וובר ל”כלכליסט” בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. “הוא לימד אותי, למשל, שזה לא נורא אם לא מאוד נוח לך לפעמים ושזה בסדר לא לקבל כל מה שאתה רוצה”.

לוובר (39) יש עשרות סיפורים על הקמצנות של אבא שלה: איך הוא היה מאותת עם היד מחוץ לחלון כדי לא לבזבז את הווינקרים של המכונית, איך שניהם חיכו שעתיים בשדה תעופה במרוקו לתחילת תנועת הרכבות כדי לא להוציא כסף על מונית, איך אמה איימה לקחת את הילדים למלון כי קר מדי בבית – וכך גרמה לאב, בצעד תקדימי, להגביר את החימום (מלון היה עולה יותר). את ספר הביכורים שלה, “In Cheap We Trust” (“בקמצנות מבטחנו”), שיצא עכשיו בארצות הברית, היא מקדישה לאביה, “איש קמצן ונדיב”.

קמצן נדיב?

“הוא תורם הרבה כסף לצדקה, הוא שלח אותי ואת האחים שלי לקולג’ים יקרים. הוא ייתן כסף להומלסים או לכל מי שזקוק. אני חושבת שהוא רואה את עצמו כאדם שצריך מעט מאוד והוא אסיר תודה על מזלו הטוב”.

אל תקנו את הספר הזה

הראיון עם וובר מתקיים בבית קפה ברובע קווינס בניו יורק. הדירה שלה (אותה דירה שבה גדלה אמה), מרוחקת כרבע שעת נסיעה בתחבורה ציבורית או שעת הליכה רגלית מבית הקפה. וובר בחרה ללכת (“הייתי כל היום בבית, רציתי לנשום קצת אוויר”), ואחרי עיון ממושך בתפריט הזמינה תה ולחם עם חמאה. כן, היא ללא ספק הבת של אבא שלה. והיא תהיה הראשונה להודות בזה – בגאווה. את רוב הארוחות שלה היא מבשלת בבית – בעיקר על בסיס שעועית ועדשים – ובאתר שלה היא ממליצה לגולשים לא לקנות את ספרה החדש אלא לשאול אותו מהספרייה.

 

“המו”לים שלי לא אוהבים שאני אומרת את זה”, היא צוחקת, “אני מבינה אותם – הם צריכים להחזיר לעצמם איכשהו את ההשקעה. מצד שני נראה לי הגיוני שאנשים לא ירצו להוציא 25 דולר על ספר שעוד מעט ייצא בכריכה רכה”.

הספר של וובר, לשעבר כתבת עסקים בסוכנות “רויטרס”, שוזר את ההיסטוריה הפרטית שלה בהיסטוריה הלא כתובה של הקמצנות בממלכת הבזבזנות – ארצות הברית. “הרעיון עלה לי ב־2005, כשהכלכלה פרחה, ואהבתי את זה שהמסר הלך נגד האינטואיציה של ההמון”, היא מספרת, “כשסיפרתי על זה אז לאנשים הם חשבו שזה דבר מוזר ואקסצנטרי. בערך באמצע הכתיבה הכלכלה התחילה להתפרק, וכשהספר עמד לצאת פתאום כולם אמרו – כן, זה הגיוני לגמרי, גם אני בדיוק התחלתי לקמץ, דברים כאלה. אנשים אחרים אמרו לי – את חייבת לדבר עם אח שלי, עם אמא שלי, היא ממש קמצנית. והיו כאלה שאמרו – את חייבת לדבר איתי, אבל בבקשה על תזכירי את שמי”.

ובאמת, מאז פרוץ המשבר, כשכל עיתון שמכבד את עצמו מתהדר בטורים שמסבירים למה כדאי לחסוך ובמדורים שמלמדים איך להסתפק במועט, יש לעולם הרבה יותר סבלנות למחשבי אגורות. זו ללא ספק אחת הסיבות לחשיפה הנרחבת ולביקורת אוהדות שלהן זכה הספר בעיתונים המובילים, ובהם “ניו יורק טיימס”, “וושינגטון פוסט” ו”טיים”. ההטפה לחסכנות, יודעת וובר, צצה בכל פעם שהמצב נעשה קשה, ונעלמת ברגע שהכלכלה שבה לשגשג. הפעם, היא מקווה, המצב יהיה אולי מעט שונה – בגלל העלייה העצומה במודעות לנושא האקולוגי.

ובכל זאת, יש הבדל ניכר בין גל ה”חזרה לחסכנות” ששוטף את העולם הקפיטליסטי לבין העמדה של וובר: היא אמנם רוכבת על ההייפ, אבל גם לוקחת את השיח צעד קדימה. היא מדברת בגילוי לב ובכנות על קמצנות – אחת התכונות הנלעגות ביותר בחברה הצרכנית. “רבים מדברים על חסכנות, אבל בכוונה רציתי להשתמש במילה קמצנות – כי זה פרובוקטיבי”, היא מודה. “קמצנות ממש מעצבנת אנשים. רציתי ללכוד כמה מהרגשות החזקים האלה שאנשים משליכים על ניהול הכסף שלהם ושל אחרים. זה נראה לי נכון”.

איור: עומר הופמן
קונספט מנצח איור: עומר הופמן

יד קפוצה, חיים טובים

הקמצנות על פי וובר היא תופעה רבת שכבות ופנים (ובאנגלית יש לה גם יותר מעשר מילים נרדפות), ולא בכדי כותרת המשנה של הספר היא “סיפורו של ערך אמריקאי שלא הובן כהלכה”. וובר מתחילה את המסע עם הנוצרים הפוריטנים, שהטיפו לקמצנות כאינדיקציה לכך שאתה עובד בעבור אלוהים ולא בעבור עצמך; ממשיכה באבות המייסדים של האומה האמריקאית, שראו בחסכנות מנוף כלכלי; ומגיעה לתנועת הפריגניסטים העכשווית – אנשים שמתוך בחירה מוצאים את המזון שלהם בזבל ומשתדלים להשתלב באופן המינימלי ביותר שאפשר במערכת הצרכנית. בדרך היא עוצרת אצל המיליונרית המפורסמת של ראשית המאה, הטי גרין (שמספרים שבנה איבד את רגלו כי היא לא רצתה לשלם לרופא), מקדישה פרק להסברים פסיכולוגיים לקמצנות (פחד מאובדן שליטה) וחוקרת את שורשי הדימוי של היהודי הקמצן (אנטישמיות, אלא מה? גם היא, אגב, יהודייה). הקמצנות כפי שוובר מציירת אותה היא מין נוכח־נעדר לאורך כל ההיסטוריה – כמו ביוב שזורם תמיד מתחת לערי השפע.

“יש מיתוס כזה שארצות הברית היתה פעם מדינה צנועה וקמוצה, ועכשיו אנחנו בזבזנים, אבל גיליתי שזה לא נכון בכלל”, היא אומרת, “בימי ההתיישבות הראשונים היו כמרים שכעסו כי המתיישבים לבשו יותר מדי כפתורים מוזהבים, לטעמם. אז הם קבעו חוקים בסגנון ‘מותר לענוד רק שני כפתורים והם צריכים להיות מכסף’. זה לא ממש עזר. ובכל זאת, זה נכון שהקימוץ בעבר היה ערך חשוב, שגם אם אנשים לא ממש שאפו אליו, הם העריצו אותו – וזה התחיל להשתנות במלחמת העולם השנייה.

“המלחמה כללה תוכנית תמריצים ענקית, ואחרי שהיא נגמרה כלכלנים ופוליטיקאים חששו ממיתון נוסף, ומכך שלא יהיה מה שיניע את הצמיחה. אז הם התחילו לדחוף את הצרכנות כערך מוסרי. לכלות טריות, למשל, הומלץ לקנות מכשירי חשמל חדשים כדי שהפועלים במפעלים לא יפוטרו. ומאז די הפנמנו את הרעיון הזה – שלבזבז כסף הוא תפקידנו הפטריוטי. עם זאת, אנחנו מקבלים מסרים מעורבים. מצד אחד אובמה הכריז לפני כמה שבועות על יוזמות חדשות שיעודדו אמריקאים לחסוך יותר, ומצד שני, כולם מודאגים מהירידה בנתוני הצריכה”.

צריכה אינה חשובה לכלכלה?

“היא לא הדבר הכי חשוב, ולהגיד שאנשים צריכים לצאת עכשיו ולהוציא כסף זה כמו לנסות לרפא את הבעיה עם עוד מאותו רעל. אני לא אומרת שכולם צריכים לחיות כמוני – זה יהיה רע לכלכלה, אני חוסכת בערך רבע מההכנסה שלי כשיש לי הכנסה, ועכשיו אין לי. בכל זאת, אנחנו צריכים איזון. כשאני רואה אנשים גרים בבית ענק או נוסעים בהאמר זה נראה לי מאוד אנוכי, כאילו אתה משתמש ביותר מדי ממשאבי העולם לעצמך. הטיעון שהם מספקים עבודה לאנשים הוא צדקני. הייתי מעדיפה שהרבה אנשים יעבדו על בתים זולים מכמה שיעבדו על האחוזה של הבנאדם הזה. זה פשוט נראה לי רעיון בסיסי של צדק”.

אז עדיף לקנות איקאה ומקדונלדס?

“לא. בשבילי להיות קמצן זה לא לקנות הרבה דברים בזול, אלא פשוט לקנות פחות ולחיות בצורה ששומרת על הארנק שלך, ולא פחות חשוב מזה – על הסביבה. רשתות מוזלות, בגדול, נוטות להיות לא טובות לסביבה ולא טובות לעובדים שלהן. חוץ מזה יש לנו יותר מדי חפצים. באמריקה תעשיית האחסון היא עסק שמגלגל מיליארדים, כי לאנשים כבר אין מקום לכל הדברים שלהם. הם שוכרים מחסן ושמים שם בגדים, אוספי תקליטים, אלוהים יודע מה.

“מעבר לעניין החברתי והסביבתי, לחברת ה’דפוק וזרוק’ ו’בא בקלות והולך בקלות’ יש גם השלכות תרבויות. לא שאני טוענת שקמצנים הם בהכרח אנשים יותר רוחניים, אבל יש משהו בעייתי בלהיות עסוק כל הזמן בלספק את עצמך. גם אני לא מחוסנת מזה. אני זוכרת איך בגיל 12 רציתי נורא ג’ינס של גס. את זוכרת את הג’ינס האלה? ואז קיבלתי אותם לחנוכה מאמא שלי. זה היה נפלא. אני מבינה את זה שמישהו פשוט נורא רוצה תיק של לואי ויטון, אבל אני לא יודעת, זה בעייתי. כמובן שאני מפשטת עכשיו, אבל אנחנו משקיעים יותר מדי אנרגיה במחשבה איך להשיג את הדברים הללו, ובדרך אנחנו מאבדים משהו”.

מה עם העניין של “זמן זה כסף”, ושלרוב האנשים לא ממש משתלם ללכת חצי שעה כדי לחסוך שני דולר?

“אני חושבת שזה יותר מאשר חישוב כלכלי. ההנאה בלסרוג לעצמך צעיף או לבשל בבית יותר חשובה מכמה אתה לכאורה משלם לעצמך על זה”.

מתי הקמצנות היא מוגזמת?

“קשה להגדיר בדיוק. יש תחום אפור אדיר בין בחירה בדרך חיים אחראית לפתולוגיה. מחלת נפש היא מצב שבו התפקוד שלך נפגע. אני לא חושבת שאני קרובה לזה. לפעמים כשאני רעבה ונמצאת מחוץ לבית אני מתקמצנת על לקנות סנדוויץ’ ואז כואב לי הראש. זה קצת פתולוגי, זה קצת פוגע בתפקוד. אבל בגדול, קמצנות לרוב לא רק שלא פוגעת באיכות החיים – היא גם משפרת אותם.

“בעזרת הקמצנות קניתי את החופש שלי. לא הייתי יכולה לכתוב את הספר הזה אם לא הייתי יודעת איך לשרוד רק ממקדמה במשך שנתיים. מעולם לא הייתי צריכה להישאר בעבודה שלא אהבתי רק בגלל הכסף, אני יכולה לטייל הרבה, אני יכולה לתרום. מכיוון שהחיים שלי פשוטים ואין לי רצונות ראוותניים – אני יכולה להרשות לעצמי כל מה שאני רוצה”.

מותר גם לבזבז

גם אם המסקנות שלה נשמעות לפעמים פשטניות, וגם אם הספר שלה לא ישנה את העולם, קשה שלא להתרשם מהעובדה שהוא מצליח לשלוף מהארון ולשוות הילה חיובית לתכונה חבויה, שלפי מחקר של אוניברסיטת קרנגי מלון מ־2006 מאפיינת כרבע מהאוכלוסייה. חלק מהכוח של “בקמצנות מבטחנו” נעוץ בעובדה שוובר בורכה במודעות ובהומור עצמי – וכך גם אבא שלה, שמאז שיצא לפנסיה לפני ארבע שנים מיתג את עצמו מחדש כקומיקאי. הוא אפילו התלווה לסיבוב ההשקה של הספר ופתח כל הקראה במופע סטנד־אפ קצר עם בדיחות בסגנון: “אם השארתי את החימום על 10 מעלות, זה היה רק כדי שהילדים ירצו ללכת לבית הספר”.

ההדים שלהם זכה סיבוב ההשקה הזה והפופולריות של הספר מעוררים תהיות לגבי מה עושה הצלחה גדולה לקמצנות גדולה.

מה יקרה אם תתעשרי?

“יש כמה דברים שאולי אשנה. אני מאמינה בלאכול אוכל מקומי ואורגני, אבל לא תמיד רוצה להוציא את הכסף הזה. כך שאם יהיה לי יותר כסף אני אהיה יותר קפדנית לגבי מה שאני קונה. חוץ מזה יש לי חיים נהדרים, אין לי מה להתלונן. אני לא חושבת שהרבה ישתנה אם יהיה לי המון כסף. אני עושה מה שאני רוצה, מעולם לא הייתי בלי בית או בלי אוכל, יש לי הרבה בגדים יפים. המגפיים שאני נועלת עכשיו עלו 350 דולר”.

מגפיים ב־350 דולר?!

“קניתי אותם לפני חמש שנים. זה יוצא 70 דולר לשנה. כולנו לא עקביים כשזה נוגע ללהוציא כסף. אני לא קדושה מעונה ואני לא חושבת שמישהו צריך להיות כזה. מצחיק איך שאתה כותב ספר על משהו ואז אתה נעשה הדובר של הנושא. לא מזמן התראיינתי לטלוויזיה והכתבת שאלה אותי: ‘האם את האדם הקמצן ביותר באמריקה?’ ואני אמרתי – ‘אלוהים לא! המגפיים שלי עלו 350 דולר’. אבל ברור שהם ערכו את זה החוצה, ובתחילת הכתבה הקריינית אומרת: ‘היא ככל הנראה האדם הקמצן ביותר באמריקה’”.

שפעת – ולא של חזירים – TheMarker Cafe

גלובס – הרגע שבו הפירמידה תקרוס

בעולם שלנו ההמונים סוגדים לכסף. הוא ראש הפירמידה של המפלצת הקמה על יוצרה. הרייטינג הוא אחת השכבות שמתחת לאותו הראש. כולם רצים אחריו באופן עיוור. עוד ועוד, ולבור אין תחתית.
21/10/2009, 16:32

1. דודו טופז ומוני פנאן הם קורבנות של אותה השיטה. שניהם הועלו על מזבח מפלצת המולך. אותה המפלצת שהם עצמם סגדו לה והקריבו אחרים למענה. טופז היה מלך הרייטינג. אותו רייטינג שניזון מטמטום ההמונים והוא מריונטה בידיהם של בעלי ההון והערוצים המסחריים.

סיפורו של פנאן שונה, אבל דומה במהותו. אם נפריד לרגע את ההיבטים הנלווים לסיפורו (הפליאה התקשורתית המזויפת נוכח “גילוי” הבנק של פנאן, ההתנהלות המביכה של החברה בישראל לעומת מכבי ת”א ועוד), הרי שבשורש העניין טמון סיפור עצוב על אדם שלא ידע גבול. הרייטינג במקרה של טופז, הוא התפיסה שהצלחה פירושה כסף בהקשרו של פנאן.

פנאן, על-פי יותר מדי עדויות, הוא אדם שנתן ידו בשוק האפור. השוק האפור הוא מוצאם הסופי של המיואשים שהדרכים הלבנות נחסמו עבורם והם תולים את יהבם במקסם שווא בדמות כסף מהיר בתנאים בלתי אפשריים. התנאים הללו כובלים אותם אליו לכל ימי חייהם. ההון הזמין מקורו באנשים אמידים שיכולים להרשות לעצמם לשחק בכספם.

בעולם שלנו ההמונים סוגדים לכסף. הוא ראש הפירמידה של המפלצת הקמה על יוצרה. הרייטינג הוא אחת השכבות שמתחת לאותו הראש. כולם רצים אחריו באופן עיוור. עוד ועוד, ולבור אין תחתית. השחקנים במכבי ת”א וגורמים אחרים שבאו במגע עם פנאן – וכאלה יש ככל הנראה הרבה – הם אנשים שחיים בצד הנכון של הפרוסה. הם אנשים שהרוויחו כסף יפה שסידר אותם לכל ימי חייהם.

אבל פנאן מכר להם אשליה ליותר כסף. במרבית המקרים ולאורך השנים, האשליה הוכיחה את עצמה והתגלתה כמציאות קיימת. זה לא יכול היה לעבוד אחרת. לולא היו אלה פני הדברים, לא היו אותם אנשים וחבריהם ממשיכים להפקיד בבנק של פנאן. עקרון הפירמידה בנוי על ההיגיון המעוות הזה.

פנאן לא התכוון להונות את החברים שלו. הוא באמת ובתמים רצה וקיווה להיטיב איתם. והוא אכן היטיב משך שנים. אבל הפירמידה בנויה על עקרון נוסף: בשלב מסוים, גורם כלשהו ימשוך במוטות התומכים בפירמידה והיא תתמוטט אחריו, תסחוף איתה את כולם. זה הרגע בו הלווים והמפקידים הופכים לשותפי גורל. זה לא יכול להיות אחרת. עקרון הפירמידה בנוי על ההיגיון המעוות הזה, ההרסני והאובדני.

2. גביע אירופה של 2001 היה הרגע עליו חלם פנאן מהיום בו הוגשם חלומו האחר, להתמנות למנהל קבוצתו האהובה. הוא עצמו מעיד על כך בכתבות שתיעדו את חגיגות הזכייה בגביע ההוא. כמוהו גם שמעון מזרחי. אלא שהחברה בארץ ובעולם, הספורט בארץ ובעולם ואיתם מכבי, השתנו מהותית לאורך השנים. זכייה בתארים וספורט הלכו תמיד יחד. אבל ההתמכרות לזכייה כהצלחה הפכה למהות. כדי להמשיך את מה שהשיגו בשנת 2001, התפתו מזרחי ופנאן להאמין כי הם זקוקים ליותר כסף. בהתחלה היה זה הכסף של קובי אלכסנדר שבעצמו לא ידע שובע והסתבך בחטא תאוות הבצע. אחריו בא כץ. פדרמן היה שם תמיד, אבל עם השנים גברה והלכה השקעתו. והכל כדי להשביע את המולך.

התנהלות היוניון של מזרחי ופנאן (ומחרובסקי לפניו), הפכה את מכבי למה שהיא. פדרמן וכץ טעו לחשוב שהכסף שלהם והוא בלבד הביא למכבי אליפויות אירופה בעשור הנוכחי. לא רק הם טעו. גם מזרחי ופנאן התמכרו לאשליה. כשהתעוררו ממנה כבר היה מאוחר. האחד נזרק ממכבי, והשני בדרך החוצה. בלי השניים האלה – ודאי בלי מזרחי – אין מכבי.

בדרך נדחקים החוצה אוהביה האמיתיים של הקבוצה ואת מקומם ממלאים חוגגי ימי פומפיי האחרונים. אנשים ריקים שעבורם הקבוצה היא סמל סטטוס כל עוד היא מצליחה וממלאים את ההיכל. פעם יד אליהו, היום קניון אקססוריס שגם כדורסל משחקים בו מדי פעם. כך תחסל המפלצת את עצמה בתוך שנים ספורות. זה לא יכול להיות אחרת. עקרון הפירמידה בנוי על ההיגיון המעוות הזה.

סיפורה של מכבי ת”א כדורסל, סיפורו הטרגי של פנאן, הם סיפורו של הכדורגל העולמי בעידן הבעלות הפרטית. כולם שבויים בהכרה שכסף שווה ניצחונות. אלה שיש להם כסף טוענים שבלי כסף אין כדורגל. ההמונים מאמצים את הסלוגן ונוהים אחריו כעיוורים. בדרך נמחקות קבוצות שלמות ואחריהן מאבדות ליגות שלמות עניין וטעם. תספרו את מספר הקבוצות שזוכות בתארים מקומיים ובינלאומיים לאורך השנים ותראו איך מספרן מצטמצם.

תשאלו את עצמכם איפה תהיינה הקבוצות שאתם אוהדים בעוד עשרים שנה. אתם תיווכחו שאתם מאבדים בהן עניין.

TheMarker – דירה להשקעה? עדיף מניות – שוק ההון

דירה להשקעה? עדיף מניות שתף
06:58 | 14.10.2009 מירב ארלוזורוב
לאורך השנים מחירי הדירות עלו רק ב-2.5% ריאלי בשנהאנקדוטה פיננסית מפורסמת מספרת על גורו המניות שהצליח למכור את השקעותיו במניות בזמן, וכך להינצל מהמפולת ההיסטורית של וול סטריט ב-29′. הגורו ניצל מהמפולת לאחר שמצחצח הנעליים ברחוב החל לשאול אותו שאלות על השקעות במניות, שמהן הסיק הגורו שאם אפילו מצחצח הנעליים כבר משקיע במניות, הרי שלא נותרו עוד מי שאינם מושקעים במניות – וזהו סממן מובהק למפולת קרבה.

בימים אלה, כאשר האופנה של קבוצות הרכישה בנדל”ן מכה גלים וסוחפת עמה חלקים גדולים והולכים של המעמד הבינוני בישראל, השאלה האם הגענו כבר לשלב “מצחצח הנעליים” בהשקעה בנדל”ן היא מטרידה במיוחד. לא בטוח שיש תשובה מוסמכת לכך, אבל תשובה מוסמכת אחרת יש: האם הנדל”ן בישראל הוכיח את עצמו לאורך שנים כהשקעה כדאית.

מי שמספק לנו את התשובה לכך הוא בנק ישראל, שפירסם באחרונה עבודת מחקר המנתחת את הסיבות לעליות המחירים בנדל”ן בישראל – משנות ה-60 עד 2009. המחקר מרתק, בין השאר, משום שבאופן יוצא דופן הוא אפילו מספק תחזית מחירים קדימה (“שיעור עלייתם של מחירי הדיור יתמתן במידה מסוימת ב-2010″). עם זאת, התחזית משתרעת על שנה אחת בלבד – 2010. הניתוח ההיסטורי, לעומת זאת, משתרע על פני כמעט 50 שנה.

ומה ניתן ללמוד מ-50 שנות היסטוריה של השקעה בנדל”ן? לפי הניתוח של בנק ישראל, ניתן ללמוד כי לאורך שנים ההשקעה בנדל”ן בישראל היא רווחית. לאורך 50 שנה, התשואה השנתית הריאלית של השקעה בדירת מגורים בישראל היא 2.6%. התשואה הזו השתנתה במהלך העשורים השונים, כך שבשנות ה-60 (עשור הצמיחה הגדולה של ישראל) ובשנות ה-90 (העלייה מרוסיה) עלו מחירי הנדל”ן בקצב שנתי ריאלי של 5%. ב-2000-2009 מחירי הנדל”ן ירדו ריאלית בשיעור שנתי של 0.4% – משמע, העשור האחרון עומד בסימן של הפסד מהשקעה בנדל”ן. בשני העשורים האחרונים, הממוצע הרב שנתי הוא של 2.4% בשנה.

צריך לסייג את הנתונים הללו, מאחר שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שינתה את שיטת המדידה של מחירי הדיור ב-99′, ומאותה שנה מדד הדיור מתבסס על שכר דירה – ולא על מחירי דירות. מדידה של מחירי הדירות בשנות ה-2000 מלמדת על תשואה שנתית שלילית עמוקה הרבה יותר, של 1.2% בשנה, מה שמוריד גם את הממוצע השנתי של שני העשורים האחרונים לכ-1.9% בשנה בלבד. למעשה, ריאלית, מחירי הדירות בישראל כיום זהים לרמתם ב-93′, וזאת לאחר העליות החדות במחירי הדיור שנרשמו ב-2009.

תשואה ריאלית רב שנתית של כ-2.5% ושל כ-1.9% בשני העשורים האחרונים אינה נשמעת כמו תשואה מלהיבה, אבל זוהי הצגה מטעה. התשואה הזו מייצגת רק את עליית ערך הדירות בישראל. מי שרוצה להתייחס לנדל”ן כאל השקעה צריך לבחון גם את התשואה השוטפת שהוא צפוי לקבל מהשכרת הדירה שלו – דמי השכירות עלייה. מהי התשואה הממוצעת לאורך שנים מהשכרת דירות בישראל? הנתון הזה, מתברר, אינו בנמצא. לכן, נאלץ להסתפק באומדן של דמי השכירות המתקבלים בישראל כיום: מומחי נדל”ן מעריכים כי התשואה הממוצעת של השכרת דירות בישראל, לרבות תקופות מעבר שבהן הדירה עומדת ריקה, היא כ-4%-5%. מדובר אמנם בתשואה הנומינלית, אבל מאחר שלאורך שנים מחירי הדירות עולים בכל מקרה בשיעור ריאלי – הרי שהתשואה הנומינלית מצטרפת כולה לרווח הריאלי. מכאן, שהתשואה על השקעה בדירות בישראל לאורך שנים היא כ-6%-7%, תשואה ריאלית שנתית.

מה זה אומר על הנדל”ן בישראל כאפיק השקעה לטווח ארוך, והאם ההשקעה בנדל”ן עדיפה על החלופות? לשם כך פנינו לבורסה בתל אביב, וביקשנו את נתוני התשואה הריאלית השנתית של השקעה בני”ע מאז 90′. הבחירה ב-1990 נובעת מכך שזוהי נקודת הזמן הראשונה שממנה כבר יש מדדי בורסה בדוקים ואמינים.

לפי נתוני הבורסה, התשואה הריאלית השנתית על איגרות חוב (אג”ח כללי ואג”ח צמוד מדד) היתה מ-90′ ועד אמצע 2009 2.5% בשנה. התשואה הריאלית השנתית של מדד המניות הכללי היתה באותה תקופה 8.2%, ואילו מדד תל אביב 100 הניב תשואה ריאלית שנתית של 9.1%.

השוואת הנתונים מלמדת מיד כי ההשקעה בדירות עדיפה על פני השקעה חסרת סיכון באג”ח ממשלתיות. ההשוואה מלמדת גם כי ההשקעה במניות עדיפה על השקעה בדירות.

בפועל, יתרון ההשקעה במניות הוא גדול יותר. עלויות העסקה בנדל”ן (קנייה ומכירה) הן גבוהות מאוד, ובעיקר עלויות אחזקת הדירות – לרבות הצורך בשיפוץ הדירה אחת לכמה שנים – הן גבוהות מאוד. לעומת זאת, בהשקעה במניות עלויות האחזקה הן נמוכות מאוד. בנוסף, יש הבדלי מיסוי בין שתי ההשקעות.

עם זאת, ההבדל החשוב ביותר הוא ברמת הסיכון. מניות הן השקעה יותר בטוחה לאין ערוך מדירות, מהסיבה הפשוטה שניתן למכור אותן בקלות. בשעת משבר, מי שיזדקק לכסף במהירות, יוכל לממש את תיק המניות שלו בתוך שעות. את הדירה שלו הוא יתקשה מאוד לממש במהירות. המשבר העולמי חשף את מידת החשיבות של סיכון הנזילות – חלק מהבנקים בעולם קרסו בגלל בעיית נזילות, ולא בגלל בעיה של הפסדים – ובנדל”ן הסיכון הזה הוא גדול במיוחד.

המסקנה היא שפרט לשיקול של רכישת דירת מגורים, שיש בו גם מרכיבים שאינם כלכליים, השקעה בדירות היא עדיין נחותה להשקעה במניות – ובתנאי שמקפידים להשקיע במניות בתבונה. משמע, להשקיע בתיק מניות מבוזר היטב, להשקיע לטווח זמן ארוך במיוחד (20 שנה ויותר) ולהשקיע השקעה נמשכת לאורך זמן (הפקדות חודשיות או שנתיות).

ממה באמת פוחדות המשפחות העשירות?

07:02 | 13.10.2009 מאת פול סאליבן

כשהסופר-עשירים מצטננים, אמריקה נתקפת  בשפעת החזירים
לא רק האמריקאים בני המעמד הבינוני סובלים מהמשבר הכלכלי הגדול. מתברר כי גם הקבוצה המצומצמת שחיה בפסגת פירמידת העושר אינה ישנה בלילה טוב יותר משאר האמריקאים. בפגישה בדלתיים סגורות של יועצים לעסקים משפחתיים – שעובדים בדרך כלל עם משפחות ששוות יותר מ-500 מיליון דולר – אפשר ללמוד שהסופר-עשירים חוששים לגבי עתידם במידה לא פחותה מכל השאר. אף ששוק המניות זינק מהשפל שרשם ב-9 במארס, יועצי העסקים המשפחתיים אמרו כי רבים מלקוחותיהם העשירים נערכים לחדשות רעות נוספות ותוהים כיצד הן ישפיעו על אחדות משפחותיהם.

“כעת הם בוחנים תכנון פיננסי ודברים שמשפחות במעמד הבינוני רגילים לחיות לפיהם”, אומרת קתרין מקארתי, יועצת מובילה למשפחות עשירות, בהן משפחת רוקפלר.

על פניו נראה כי חששם של בני המשפחות העשירות אינו אמור לעורר עניין רב בקרב שאר הציבור. ואולם ההשפעה של מצב העשירים על הקהל האמריקאי היא רבה: כשהסופר-עשירים מצטננים, שאר אמריקה נתקפת בשפעת החזירים. אחרי הכל, הם האנשים שעשויים לממן חברות חדשות, ליצור משרות, לבצע השקעות גדולות כדי לתמוך בחברות קיימות ולהפיץ את עושרם ברחבי הכלכלה.

לפי מחקר שתפרסם החודש חברת הייעוץ פמילי אופיס אקסצ’יינג’, הסופר-עשירים חוששים בעיקר מפני הלא נודע. כ-45% מתוך 108 המשפחות האולטרה-עשירות שנסקרו באוגוסט דירגו את המצב הכלכלי כמקור החשש העיקרי שלהם בחיים. הם חששו בעיקר מפני התערבות ממשלתית בשווקים הפיננסיים ומפני קריסת הנדל”ן המסחרי.

מבחינה היסטורית, הסופר-עשירים התמקדו בעיקר בדינמיקה המשפחתית, משום שחלק גדול מההון שלהם משותף ועשוי להיות בסכנה במקרים של חיכוכים משפחתיים. ואולם הירידה הפתאומית בעושר – גם אם נותרו להם מאות מיליוני דולרים – גרמה להם לעשות חשבון נפש. הבשורות הרעות הן שהם אינם בטוחים לגבי מצב כלכלת ארה”ב. החדשות הטובות יותר הן שהאמריקאי הממוצע יכול ללמוד מהאופן שבו המשפחות העשירות מתנהלות.

לא רק כסף

הדבר המעניין ביותר הוא שרבים מהסופר-עשירים בוחנים את הסיכונים הגלומים בקרובי משפחתם ואת אופן הטיפול שלהם בכסף שנוהל כמאגר משותף במשך דורות רבים – כמה מוציא, חוסך ומשקיע כל אחד מבני המשפחה. כששוקי האשראי קפאו והבורסות קרסו, לא כל בני הדודים הסכימו להדק את חגורות עור התנין שלהם. הדבר יצר חיכוכים.

כמה מבני המשפחות שמחזיקים כסף בקרנות אישיות מעדיפים לפעול באופן עצמאי. הבעיות הגדולות יותר נוצרות במשפחות שנאלצות לשתף פעולה בניהול עסק שהקים ראש המשפחה. בעבר, עסקים משפחתיים והון משפחתי היו ממוזגים. כשהעסק נקלע לקשיים, ראש המשפחה היה לרוב משלים את הגירעונות מכיסו. “כעת הדינמיקה הבין-משפחתית לוקחת חלק גדול יותר בקבלת ההחלטות”, אומרת הולי איסדייל, מנכ”לית בסמר.

במקרים מסוימים עשויים הילדים להחזיק מבחינה משפטית בנתח גדול מההון שעשה ראש המשפחה, ויש להם אפשרות לפעול נגד משאלותיו. “משפחות אלה זיהו שטייס אוטומטי אינה אסטרטגיה טובה כעת”, אומרת אמילי רנקרט-תומאס, עורכת דין בוויתרס ברגמן.

סיכון נוסף לבני המשפחות הסופר-עשירות הוא פעולות הממשלה והרגולציה המתהדקת – והשפעתן עליהם. הם עדיין בהלם קרב מהשנה שחלפה, ואינם יודעים כיצד ייראה העתיד.

“אנחנו אומרים להם לא לבצע שינויים רק לשם השינוי עצמו”, אומר תיאודור ברינגר, מנכ”ל קבוצת ברינגר, חברת ייעוץ למשפחות עשירות. “ראשית, הם צריכים לגלות מה טעון שינוי”.

חזרה ליסודות

הניסיון להבין מה הם צריכים לשנות גרם למשפחות סופר-עשירות רבות לשאול את אותה שאלה שכולנו שואלים את עצמנו: כיצד שינו אותנו שנות השפע?

הבעיה הבסיסית בעבורם היא להחליט מה הם רוצים לעשות כמשפחה כעת משהבינו שלא הכל אפשרי. “יום אחד אתה שווה 500 מיליון דולר, ובבוקר למחרת אתה מתעורר וזה 350 מיליון דולר, והתחייבת לתרום 100 מיליון דולר למוזיאון”, אומר רוב אליוט, מנהל בכיר בבסמר. “מה הם יעדי המשפחה? האם פילנתרופיה או גידול הדור הבא?”

חיפוש התשובות נהפך למסובך יותר עקב שיקול משני: האם הם היו צריכים, או יכולים, לפעול באופן שונה? “הם בני אדם – הם מוכרים מוקדם מדי וקונים במחיר גבוה מדי”, אומר ברינגר. “פעם הם אמרו: ‘אני אקנה את א’ ואת ב”. כיום הם אומרים: ‘אני אקנה את א’ או את ב’”. השאלה הקשה יותר היא מה לעשות במקרה שחלק מחברי המשפחה מתנגדים לקניית א’ וב’. אם המחלוקת אינה נפתרת, הדבר עשוי ליצור מתחים.

סאבפריים של עשירים

אחת הסיבות לקריסת משכנתאות הסאבפריים היתה שהבנקים העניקו משכנתאות לרוכשי בתים בלי לוודא אם ביכולתם להחזיר אותן.

לסופר-עשירים היתה בעיה דומה. בהלוואות שהם קיבלו נבדק השווי הנקי של האדם, אך לא, לדוגמה, ערך הבניין הנרכש. התחושה היתה שאם מישהו שווה מיליארד דולר, אין לו בעיה להחזיר הלוואה של 100 מיליון דולר על רכישת מגדל משרדים. התנהלות זו העניקה לסופר-עשירים גישה למימון מהיר – הן לנכסים מוחשיים כגון נדל”ן, והן לניירות ערך. “יש הבנה שאי אפשר להמשיך ללוות יותר כדי לחלוב את התשואות”, אומרת מקארתי. כעת הבנקים רוצים ערבויות להלוואות בצורת נכסים מוחשיים, והסופר-עשירים אינם לווים כבעבר.

דבר אחד שזכה להסכמה מצד הקבוצה שהשתתפה בכנס היה שהלקוחות שלהם מהססים לרכוש נדל”ן מסחרי. הם חוששים שערך הנכסים עשוי ליפול באופן חד עוד יותר משוק הדיור. ההיגיון מאחורי טענה זאת הוא שכולם מקצצים בהוצאות – חברות מפטרות עובדים, הצרכנים קונים במשורה – ויש פחות ביקוש לשטחי משרדים ומסחר. אם חוזי השכירות פגים ואינם מתחדשים, בעלי הנכסים יתקשו להחזיר את תשלומי ההלוואה שלקחו. הדבר, בתורו, ישפיע על המשקיעים שרכשו אג”ח המגובות בהלוואה זאת.

אפילו בעלי הנדל”ן שעסקיהם מתקדמים היטב עלולים להיפגע. “הרבה מהחוב הזה הוא לטווח הקצר ודורש מימון חוזר, אך אין שוק לזה”, אומר איסדייל. 2010 ו-2011 צפויות להיות הגרועות ביותר, אומרת מקרתי.

בזמן שהסופר-עשירים רכשו נכסים בזול בתקופות ההאטה הקודמות בשוק הנדל”ן, כעת הם מתקשים אפילו לממן את הנכסים שבבעלותם וחוששים לצבור התחייבויות נוספות – אפילו במחירי חיסול.

ואכן, הסופר-עשירים מתמקדים בהשגת מזומן. אחד השימושים הנוספים של ההלוואות שהם קיבלו היה לממן את סגנון החיים. עד לפני כמה שנים ייעצו בנקים רבים למשפחות העשירות להשקיע 100% מהונן ולנצל את התשואות הגבוהות בכל מחלקות הנכסים. אם הם צריכים מזומן, הם יכולים ללוות אותו בריבית נמוכה. זה היה קל, ואז זה הפסיק.

“הם הבינו שהם לא יכולים להשיג כל דבר”, אומרת מקארתי. “עכשיו הם שואלים אם זה משתלם? זאת שאלה שכולם צריכים לשאול”.

TheMarker – למה כדאי לנהל את הכסף שלנו בעצמנו

למה כדאי לנהל את הכסף שלנו בעצמנו
06:57 | 11.10.2009 מאת עמי גינזבורג
ניהול ההשקעות העצמאי הפך למשימה ישימה וכדאית מתמיד

אנשים ששוקלים להשקיע את כספם בשוקי המניות והאג”ח שואלים את עצמם לא פעם אם עדיף להם לנהל את השקעותיהם לבד או שמא עליהם להיעזר במנהל השקעות מקצועי. התשובה לשאלה זו אינה חד-משמעית. מצד אחד, למנהל השקעות מקצועי יש יתרון מובהק: המנהל יודע טוב יותר מה קורה בשוק באופן שוטף, הוא מסוגל לנתח טוב יותר את הכדאיות של ניירות ערך שונים וככלל, יש לו יותר ידע וניסיון מלמשקיע הקטן הטיפוסי.

אלא שעבור חלק מהאנשים, הפתרון הזה לא מספיק. הם מוכנים אפילו לשלם שכר לימוד ולבצע שגיאות, ובלבד שהכסף יישאר אצלם קרוב לחזה. אחרי כמה שנים של ניסוי וטעייה הם עשויים לפתח כישורים מספקים כדי לנהל את כספם באופן סביר, ובהמשך יגיעו חלקם לתוצאות שאינן פחות טובות מאלה של מנהל השקעות מקצועי.

הציבור הזה אינו קטן כל כך כנראה. יעידו על כך מאות אתרי האינטרנט הפיננסיים שמתמחים במתן עצות לציבור המשקיעים הפרטיים, שרק גדל עם הזמן.

לניהול השקעות עצמאי ישנם לא מעט חסרונות. אנשים שמשקיעים לבד חשופים לטעויות רבות. המחקרים מראים שהתשואות שמשיג הציבור נמוכות באופן משמעותי מהתשואות שמשיגים המדדים המובילים בשווקים. ולמרות זאת, לניהול עצמאי יש גם כמה יתרונות, ומשקיעים פרטיים שרוצים להשתפר ולהתמקצע יכולים לעשות זאת. לעזרתם של משקיעים פרטיים עומדים כיום כלים רבים. הם יכולים לשפר את הידע והיכולת שלהם, והם יכולים גם לבחור באסטרטגיה פסיבית, באמצעות תעודות סל וקרנות מדדיות שמשיגות תוצאות שאינן נופלות מאלה שמשיגים מנהלי השקעות בשר ודם.

הנה עוד כמה סיבות לכך שמשקיעים רבים מעדיפים כיום לנהל את השקעותיהם בעצמם.

1. דמי הניהול.

אחת הסיבות המרכזיות והחשובות ביותר היא הרצון לחסוך את דמי הניהול שגובים מנהלי ההשקעות. דמי הניהול הממוצעים שגובים המנהלים בישראל הם כ-2%-3% בשנה. השיעור משתנה בהתאם להיקף התיק ולהרכבו. ככל שהתיק גדול ומוטה להשקעות סולידיות, כך דמי הניהול יהיו נמוכים יותר. תיק קטן שמוטה להשקעות ספקולטיביות ישלם דמי ניהול גבוהים יחסית.

עיקרון זה נראה היטב בדמי הניהול של קרנות הנאמנות. בקרנות מנתיות דמי הניהול הממוצעים הם 2.8%-3%. בקרנות המשקיעות בתיקי אג”ח מעורבים דמי הניהול הם כ-1.5%-2%, ובקרנות המתמחות באג”ח מדינה מדובר ב-1.2%-1.5% בשנה. נניח לצורך הדוגמה שעל תיק של מיליון שקל נגבים דמי ניהול של כ-2.5% בשנה. כמה דמי ניהול ייגבו על תיק כזה במשך 15 שנה? זה תלוי כמובן גם בתשואה שמשיג המנהל. אם המנהל ישיג תשואה של 8% בשנה (לפני דמי ניהול), שווי התיק יגדל לאחר 15 שנה ל-2.3 מיליון שקל, ומנהל ההשקעות יקבל דמי ניהול מצטברים של כ-650 אלף שקל. זהו סכום נכבד, אך תשואה של 8% בשנה היא בהחלט נאה, ומשקיע שיקבלה ממנהל ההשקעות עשוי לחשוב שדמי הניהול מוצדקים.

אבל מה קורה אם מנהל ההשקעות משיג תשואות פחות טובות? אם המנהל יצליח להשיג תשואה של 6% לשנה, שווי התיק יגדל לכ-1.7 מיליון שקל, הרווח למשקיע יהיה 700 אלף שקל, ודמי הניהול יצטברו ל-550 אלף שקל. מנהל ההשקעות יקבל כ-44% מהרווח שישיג התיק, ואילו בעל התיק יקבל רק 56% מהרווח. חלוקה כזו של רווחים אינה נראית כל כך הוגנת.

אם מנהל ההשקעות ישיג 5% בלבד, דמי הניהול שהוא יגבה על פני 15 שנה יגיעו לכ-500 אלף שקל (52% מהרווח), בעוד שהרווח למשקיע יהיה רק 455 אלף שקל (48% מהרווח). כלומר רוב הרווח מניהול התיק יזרום לכיסו של מנהל ההשקעות.

2. לחץ התחרות (1).

מנהלי השקעות בקופות גמל ובקרנות נאמנות נתונים בתחרות קשה עם עמיתיהם. הם נלחמים על כל שבריר של אחוז כדי לבלוט בתשואה שהם משיגים. לחץ התחרות עלול לגרום להם לא פעם לבצע טעויותשאתן מחירן ישלמו המשקיעים.

3. לחץ התחרות (2).

מלבד טעויות “סטנדרטיות”, התחרות בין המנהלים גורמת להם להתמקד יותר מדי בטווח הקצר על חשבון הטווח הארוך. אחד מכללי ההשקעות הבסיסיים אומר שהשקעה במניות צריכה להתבצע במתינות, מתוך מחשבה על טווח ארוך שנמדד בשנים. מנהל שנמדד כל יום וכל חודש על התשואות שלו ינסה כל הזמן לתזמן את השוק. אם הוא יחשוב שחברה מסוימת עומדת לפרסם דו”ח שלילי, הוא ינסה למכור את מנייתה כדי לחסוך לעצמו ירידה של 10%. אחר כך אולי ינסה לקנות אותה בחזרה.

בדרך כלל ריבוי פעולות וניסיון לתזמן את השוק נדונו לכישלון. מי שמנהל קרן מנייתית וטווח הזמן שהוא חושב עליו הוא כמה חודשים, לא יוכל להניב תשואות טובות בטווח הארוך.

4. מגבלות.

אחד היתרונות הגדולים של משקיע פרטי טמון בכך שאין עליו מגבלות. מנהלי השקעות לעומת זאת פועלים תמיד תחת מגבלות. אלה יכולות להיות מגבלות רגולטוריות מצד רשות ניירות ערך, מגבלות של ועדת ההשקעות שמפקחת עליהם או מגבלות שהמנהל השית על עצמו. המגבלות מגינות אמנם על המנהל מטעויות אך לעתים הן מונעות ממנו לנצל הזדמנויות.

דוגמה לכך ראינו למשל בסוף 2008. מנהלי קופות הגמל וקרנות הנאמנות היו מחויבים במידה מסוימת של נזילות כדי לאפשר ללקוחות לבצע פדיונות. כתוצאה מכך הם מכרו אג”ח ומניות במחירים מגוחכים, אף שידעו שהם מבצעים פעולה שאינה מתיישבת עם ההיגיון הכלכלי. משקיע שפועל לבד יכול היה לנצל זאת כדי להצטייד בסחורה זולה, שעל פני זמן היה ברור כי ערכה יעלה.

5. חוסר שקיפות.

מי שמוסר את כספו למנהל השקעות או משקיע בקרן נאמנות אינו יודע לרוב מה נעשה בכסף. הוא לא יידע באילו מניות או אג”ח משקיע המנהל, ומהם השיקולים שמנחים אותו. זה לאו דווקא חיסרון, אך ישנם אנשים שחשוב להם לדעת היכן בדיוק נמצא כל שקל שלהם בכל רגע נתון. זה נותן להם שקט נפשי רב יותר ותחושה של שליטה על חייהם ומשאביהם.

ולא מדובר רק בנכסים עצמם. ברוב הקרנות והקופות המשקיע אינו יודע מיהו האיש שמנהל את כספו, מהי הכשרתו, מהו ניסיונו ומהי רמת הפיקוח עליו. בישראל אין עדיין תרבות של ניהול השקעות לטווח ארוך, ומעטים הם המנהלים שנמצאים בתפקיד אחד ומנהלים אותה הקרן יותר מחמש שנים ברציפות. תחלופת מנהלים אינה מתכון בריא ליישום של אסטרטגיית השקעה לטווח ארוך.

6. שיקולי הטווח הארוך.

אחד הדברים החשובים בניהול השקעות לטווח ארוך הוא בחירת אסטרטגיה מתאימה. מי שרוצה להשקיע חלק ניכר מהתיק במניות יכול להחליט שהוא מסתמך על שיטת “קנה והחזק”, ועל ביצוע מינימלי של פעולות כדי לחסוך בעמלות ובתשלומי מס. הוא יכול להחליט שאופק ההשקעה שלו הוא 20 שנה, ושמשברים בדרך לא יזיזו אותו. זו אסטרטגיה שלא קל לדבוק בה, אך המחקרים מראים שעל פני זמן ארוך היא משתלמת. כשמכניסים לתמונה מנהל השקעות, השיקולים עלולים להשתנות. מעטים הם מנהלי ההשקעות שרואים לנגד עיניהם טווח זמן של 20 שנה.

7. מוצרים עוקבי מדדים.

במדור זה נכתב כבר רבות בעבר על העדיפות שיש למכשירים פסיביים כמו תעודות סל וקרנות סל (ETF), על פני קרנות נאמנות מנוהלות. מי שמשקיע את כספו לבד יכול להרכיב לעצמו בקלות רבה תיק שמורכב ממוצרים עוקבי מדדים, ומושקע בסוגים רבים של נכסים. לאחר תהליך הבנייה הראשוני לא צריך לעשות הרבה. מספיק יהיה לאזן את התיק פעם בשנה.

מנהלי השקעות מקצועיים מתקשים לעשות זאת. ברוב המקרים הם ייטו להאמין שהם יכולים להכות את השוק – לא משנה כמה מחקרים יוכיחו את ההפך.

8. הימנעות ממנהלי השקעות לא מנוסים.

שוק ההון הישראלי הוא צעיר, והעבודה בו שוחקת ומעייפת. רבים ממנהלי ההשקעות בשוק המקומי הם צעירים מוכשרים וחסרי ניסיון. מנהלי השקעות ואנליסטים ותיקים יותר מתקדמים לא פעם לתפקידי ניהול, ובמקומם מתמנים צעירים שעדיין לא חוו מספיק בועות ומשברים בקריירה שלהם. רבים מהם לא חוו את משבר מניות הבנקים של 83′, את הנפילה של וול סטריט ב-87′ או את בועת מניות הכר”מ של 92′-93′.

כדי להשקיע בשוק ההון לא מספיק לנתח מספרים ולקרוא דו”חות אנליסטים. משקיעים צריכים אופי חזק, חשדנות בריאה וניסיון שנצבר על פני שנים. פיטר לינץ’, המשקיע הגדול בעולם, אמר פעם שכדי להשקיע בשוק המניות לא צריך לדעת חשבון שמעבר לכיתה ה’. זו לא תורה גדולה כל כך. אופי חזק וסבלנות של ברזל חשובים יותר.

שרי אריסון ואילן בן דב כמשל לדרדור המילה “רוחניות” – העין השביעית

זה צריך להיות בדיוק ההפך
מאת: נעה ידלין
תאריך פרסום: 08/09/2009
כיצד הפכה “רוחני” ממלה המתארת אדם המתרחק מהחומרי והגשמי ובוחר על פניו בנשגב ובמופשט לכזו המתארת מי שבצד רדיפת בצע עוסק גם במיני הבלים אסקפיסטיים ואמונות תפלות, ועושה זאת על פי רוב בצורה מופגנת, פטפטנית ואקסטרווגנטית

בראיון עימה שפורסם ב”וושינגטון פוסט” התקוממה שרי אריסון נגד הסתירה שאנשים רואים בין שאיפותיה הרוחניות ובין זהותה כאשת עסקים. “הנה אני – אשה, אשת עסקים – מביעה רעיונות שמותר שיהיו לרבי, למנהיג רוחני או לאסטרולוג”, אמרה אריסון בין היתר. רק בהקשר של בנקאי, התלוננה אריסון, הרעיון של “מתנה רוחנית” מפחיד רבים. “זה חבל”, אמרה, “משום שזה צריך להיות בדיוק ההפך”.

אריסון היא נציגה בולטת מתוך שורה של אנשי עסקים פעילים ועשירים מאוד – ובהם אילן בן-דב, שעלה לכותרות בזמן האחרון – המרבים להדגיש את האינטגרציה שהשכילו ליצור בין העולם הגשמי, זה של עסקאות במיליוני דולרים, ובין זה הרוחני, שלפחות על-פי עדותם, אינו תופס אצלם חלק מרכזי פחות. העיתונות, בתורה, מיהרה לאמץ את עולם המונחים הזה: בן-דוב, למשל, מכונה “המיליארדר הרוחני”, ואילו אריסון מתוארת כמי שנדדה אל המחוזות השוליים של הרוח על חשבון הכסף של כולנו.

אחת התוצאות המיידיות של השימוש הנרחב בטרמינולוגיה הזו היא כרסום נוסף במעמדה של המלה העברית היפה “רוח”, שגם ככה לא נהנית בשנים האחרונות מיחסי-ציבור משהו, ודרדורו של ה”רוחני”, בהתאם, מתואר חד-פעמי ויקר ערך למעמד של נדל”ן מילולי מניב. אם בעבר שימשה המלה “רוחני” כדי לתאר את האדם המתרחק מהבלי העולם הזה, מן החומרי ומן הגשמי, בוחר על פניהם בנשגב, בעיוני, במופשט, ואף מוכן לשלם על כך מחיר – הרי שכעת הרוחני אינו אלא מי שבצד רדיפת בצע, רהבתנות ושחץ – כהגדרתו המצוינת של שוקי טאוסיג – עוסק גם במיני הבלים אסקפיסטיים ואמונות תפלות, ועושה זאת על פי רוב בצורה מופגנת, פטפטנית ואקסטרווגנטית.

שורשיה של אי-ההבנה הזו סביב מהותה של הרוחניות נעוצים בתהליך ארוך ומסיבי, שזכה בשנים האחרונות לחשיפה חברתית, תרבותית ותקשורתית נרחבת, ובמסגרתו הפכה הרוחניות מבחירה יוצאת דופן, חורגת מן הנורמה, לברירת מחדל. רוחני אינו עוד מי שעוסק ברוח, אלא כל מי שתופס את עצמו כיותר מאשר תלוש משכורת – ואין מי שאינו תופס את עצמו כיותר מאשר תלוש משכורת. שמאי מקרקעין, טכנאי אווירונאוטיקה ומורים לחינוך מיוחד – אין מי שלא יצא לו לקרוא ספר, לפגוש בטלוויזיה מומחית לפנג-שואי או להסניף איזה פרח באך.

רוחניות, במלים אחרות, הפכה ממהות, בחירה נועזת בדרך חיים תובענית ובלתי משתלמת מבחינה כלכלית, המנוגדת לחומרנות, לאביזר משלים; מין אקססורי מודרני כמעט חיוני, שעל פי רוב נקנה בכסף (למשל, באמצעות סדנאות ויועצים, ולא באמצעות קריאה, לימוד, האזנה למוזיקה וכיו”ב), ובהתאם גם מייצר הרבה כסף.

אלא שיש הבדל גדול בין תפקידו של האביזר הזה בחייהם של אנשים מן היישוב לשימוש שעושים בו שרי אריסון וחבר מרעיה. סלבריטאים שנפלו בקבלה, פותחות בקפה המסרסרות בישויות רק בשביל חמש דקות בטלוויזיה ומדריכות כושר ש”נפתח להן ערוץ” אינם אלא אנשים שצריכים להתפרנס, כמו כולנו; רוחניים ככל שיהיו, הם יתקשו מאוד לוותר על הערוץ הגשמי – ולפעמים גם על תרגומו הציני של הרוחני לגשמי. אריסון ובן-דוב, לעומת זאת, יכולים לעשות זאת מחר בבוקר: הם נמנים עם קומץ זעיר של בני מזל שיכולים להרשות לעצמם להתמסר לחיים שכולם רוח; ובכל זאת הם בוחרים יום-יום, שעה-שעה, להמשיך להשקיע את עיקר זמנם ומרצם בלעשות עוד כסף.

ויש הבדל חשוב נוסף: בשעה שרוב האנשים רואים ברוחניות, יהא טיבה אשר יהא, מקום מפלט אינטימי, בן-דוב, אריסון ואחרים משקיעים לא מעט אנרגיה בהפיכתו של המחוז הפרטי הזה לפומבי. כספם יכול היה לקנות להם פרטיות, לפחות במידה מסוימת; ובכל זאת הם בוחרים להשקיע אותו דווקא בפרסום רוחניותם ברבים. אפשר להבין אותם: הרבה יותר אנשים מבינים ברוחניות-לייט מאשר בתעודות סל; העיסוק ברוחניות נועד להראות שיש לעשירים קיום גם במנותק מן הכסף – כלומר, קיום “רוחני”. בהקשר הזה, לא מן הנמנע שיותר משאריסון ועשירים אחרים מבקשים להיתפס כרוחניים, הם פשוט מבקשים להיתפס כאנושיים. מאחר שממון רב נתפס כמבטל לפחות חלק ניכר מן החוויה האנושית המשותפת – מחסור כלכלי, ברמה כזו או אחרת – משמשת הרוחניות כדי להתנצל על הכסף, כאומרת: יצא שיש לנו, אבל היינו יכולים להסתדר גם בלי.

הירידה הזו אל העם היא שלב חיוני בדבר שמבקשים אריסון ואחרים לעשות, משום שלפחות כמה מהם מבקשים גם לחנך את העם שבתוכו הם יושבים, ובמקרים קיצוניים את האנושות כולה. אלא שאיש לא ימהר לקבל עצות בעניינים שברוח מאדם שהגשמי כבר פתור אצלו לעילא; למעשה, בעצם הניסיון לתת עצות מעמדה כזו יש משהו מרגיז. לשם כך מוכרח העשיר תחילה לבסס את מעמדו כמי שהיה חי מצוין גם בלי הכסף. בכך מושלם מהלך, שבמסגרתו מתנצל העשיר על עושרו וחוזר אל העם, רק כדי להתנשא מעליו מחדש באמצעות מעמד “רוחני”, שהושג באמצעות כסף, פורסם באמצעות כסף ומציע לאנושות פתרונות שעולים כסף.

רוחניות וחומריות הן שתי גישות שונות לחיים, שהבחירה ביניהן משקפת שלל הכרעות מוסריות וערכיות. זהו הקרב הוותיק בין חיי העיון לחיי המעשה, בין ה”ויטה אקטיבה” ובין ה”ויטה קונטמפלטיבה”. משבחר באחת מהן, יכול אדם לעשות בזמנו הפנוי ככל שירצה. אבל מה ששרי אריסון תובעת בגסות הוא הכרה בה כאדם רוחני – הכרה שנקנתה בממון בלבד, בזכות תרומות, פרופיל ציבורי ובמות אינספור לשטוח את משנתה, שאינם עומדים לרשותו של אדם אחר, אפילו אם הוא רוחני יותר. זו תביעה המנוגדת במהותה לרוחניות, כל סוג של רוחניות, ולא משנה באיזה מילון, מדריך או דו”ח רבעוני אתה בודק.