הַקַּיִץ גֹּווֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵּס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיּיָלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת.

וּמִתְייַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה:
“בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.”

תרס”ה.

אוכלי תפוחי האדמה של ואן גוך - המקור

גירסא מודרנית

אנטוני דה מלו

בחור צעיר בא להתלונן על החברה שלו שנטשה אותו, היא שיחקה ברגשותיו. על מה אתה מתלונן? ציפית ליותר מזה? צפה לגרוע ביותר, אתה מתעסק עם אנשים אנוכיים. אתה אידיוט- אתה עשית ממנה אלילה, לא נכון? אתה חשבת שהיא נסיכה, אתה חשבת שאנשים הם נחמדים. הם לא! הם לא נחמדים. הם רעים כמוך – רעים, מבין? הם רדומים כמוך. ומה אתה חושב שהם מחפשים? את טובת עצמם, בדיוק כמוך. אין הבדל.

אתה יכול לדמיין כמה זה משחרר אם לא תחיה יותר באשליות, ולא תתאכזב יותר? אף אחד לא יאכזב אותך יותר. לא תרגיש דחוי. רוצה להתעורר? רוצה אושר? רוצה חופש? הנה זה בא: זרוק את הדעות השגויות שלך. תתבונן דרך האנשים. אם תראה לעומק עצמך, תראה לעומק כולם. ואז תאהב אותם. אחרת תבזבז את כל זמנך בהתמודדות עם המושגים המעוותים שלך עליהם, באשליות שמתרסקות כל הזמן מול המציאות.

אני משוכנע שמפתיע אתכם להבין שמכולנו, חוץ מכמה בודדים מוארים,  שיש לצפות שנהיה אנוכיים ונחפש את טובת עצמנו, אם בדרכים מעודנות ואם בגסות. זה מוביל אתכם להבנה שאין ממה להתאכזב, ואין אשליה לצאת ממנה. אם הייתם כל הזמן בקשר עם המציאות, לא הייתם מתאכזבים. אבל בחרתם לצבוע אנשים בצבעים זוהרים. בחרתם לא להתבונן לעומק האנשים כי בחרתם לא להתבונן לעומק עצמכם.  וכך כעת אתם משלמים את המחיר.

מישהו שאל פעם “מהי הארה? איך ההרגשה כשאתה מתעורר?”

כך הרגיש הנווד בלונדון, שהתכונן ללינת לילה. בקושי הצליח לגרד במשך היום איזו פרוסת לחם. הוא הגיע לגדת התמזה, הגשם דלף, והוא התכרבל במעיל המהוה והישן שלו. הוא כמעט נרדם כשפתאום מגיע רולס-רויס נהוג בידי נהג במדים. מן הרכב יוצאת צעירה יפהפיה ואומרת לו: “אדוני המסכן, אתה מתכונן לבלות את הלילה כאן על הגדה?” הנווד עונה: “כן” והיא אומרת: “אני לא מסכימה בשום פנים ואופן. אתה בא אלי הביתה, אתה עומד לבלות לילה בנוחיות, ואנחנו עומדים לאכול ארוחת ערב טובה”. היא מתעקשת שיעלה לרכב. וכך הם יוצאים מן העיר ומגיעים לבית מהודר שנמצא באחוזה נרחבת. המשרת מכניס אותם, והיא אומרת לו: “ג’יימס, תוודא שהוא ישוכן במגורי המשרתים ויקבל טיפול ראוי”. וכך עושה ג’יימס. הצעירה מתפשטת וכמעט נכנסת למיטה כשהיא נזכרת באורח שלה. היא לובשת משהו וטופפת במסדרון לכיוון מגורי המשרתים. מתחת לדלת החדר בה שיכנו את הנווד היא רואה חרך של אור. היא נוקשת קלות בדלת, פותחת אותה ומוצאת אותו ער. היא שואלת: “מה הבעייה, אדוני היקר, לא קיבלת ארוחה הגונה?” והוא עונה:”ארוחה כזו מפוארת לא אכלתי בחיי”. “לא די חם לך?” והוא עונה:”כן, מיטה חמה ונעימה”. ואז היא אומרת: “אולי אתה זקוק לחברה. למה שלא תזוז טיפה אחורה?” היא מתקרבת אליו והוא זז אחורה – ונופל ישר לתמזה.

ההא!! לזה לא ציפיתם! הארה! הארה! תתעוררו. כשאתה מוכן להחליף את האשליות שלך במציאות, כשאתה מוכן להחליף את החלומות שלך בעובדות, אז אתה מבין הכל. אז החיים מתחילים לקבל משמעות. החיים נהיים יפים.

לעוד דברים של דה מלו – בדוק לפי הקטגוריה, או לך לאתר שלי http://www.efipaz.com/DeMello/demello.html

יש לי גם כמה ספרים שלו, אם תשאירו לי בקשה אוכל להפנות אתכם אליהם.

ליד הבית הזה אני נפרד. יעבור זמן רב עד ששוב אראה בית כזה. אני הולך ומתקרב אל מעבר האלפים. כאן מגיע אל סופו סגנון הבניה הצפונית והגרמנית – ועימו הנוף הגרמני והשפה הגרמנית.

כמה יפה הוא לעבור גבולות כאלה. במובנים רבים הנודד הוא אדם פרימיטיבי, כשם שהנווד הוא פרימיטיבי מן האיכר. ההתגברות על יצר הישיבה במקום והזלזול בגבולות הופכים בני אדם מסוגי לתמרורים המראים אל עבר העתיד. אילו היו רבים כמוני, חדורי זלזול עמוק לגבולות שבין הארצות, לא היו מלחמות ולא הסגרים בעולם, אין לך דבר טעון קנאה ושנאה יותר מגבולות ואין אווילי מהם. הם כמו תותחים, כמו גנרלים: כל זמן שבעולם שולטים התבונה והאנושיות והשלום, אין חשים בהם כלל; הם אפילו מעוררים בת צחוק. אך ברגע שפורצים מלחמה וטרוף הדעת, הם נעשים חשובים ומקודשים, ולנו, לנודדים, הופכים ימי מלחמה לעינוי ולבתי כלא. שהשד יקח אותם! אני משרטט את הבית בתוך פנקסי ועיני נפרדות מן הגג הגרמני, מעליית הגג וממבנה הקורות שבבית הגרמני. עיני נפרדות מהם ומכל תחושת הביתיות החמימה שבהם. עוד פעם אוהב ביתר שאת את הכל, כי אני נפרד. מחר אוהב גגות אחרים ובקתות אחרות. לא אשאיר כאן את לבי, כדרך   שכותבים במכתבי אהבה. לא, לא! את לבי אקח אתי. אהיה זקוק לו גם שם, מעבר להרים האלה, בכל שעה. כי נווד אני ולא איכר. אני מעריץ גדול של אי־נאמנות, של שינוי, של דמיון. אינני מחשיב את הרצון לרתק את אהבתי במסמרים לאיזה שהוא מקום עלי אדמות. לדעתי, כל מה שאנו אוהבים, רק משל הוא. אני מתחיל לחשוד באהבה הנאחזת במקום אחד והופכת להיות נאמנות ומידה טובה.

טוב לאיכרים! טוב לבעלי הרכוש, טוב למיושבים, לנאמנים, לבעלי המוסר. אני יכול לאהוב אותם, להעריץ אותם ואף לקנא בהם. אבל איבדתי את מחצית חיי ברצוני לחקות את מוסריותם. ביקשתי להיות מה שלא הייתי. ביקשתי להיות משורר ועם זה גם קרתן. ביקשתי להיות אמן בעל דמיון פורה ועם זה להיות גם אישיות מוסרית וליהנות מחיים מושרשים במולדת. זמן רב עבר עד שלמדתי לדעת, שאי אפשר להיות שניהם, שאני נווד ולא איכר, מחפש ולא משמר. זמן רב עיניתי את נפשי בפני אלוהים וחוקים, שלא היו אלא אלילים. כל אלה היו חלקי בטעות ובייסורים ובאשמה בכל צרות העולם הזה. אף הוספתי על אשמתי ועל ייסורי העולם בכך שלא העזתי ללכת בדרך הגאולה. הדרך אל הגאולה אינה מובילה ימינה ולא שמאלה אלא אל תוך לבך שלך. רק בו נמצא האלוהים, רק בו השלום. מן ההרים נושבת רוח לחה. מעבר להם משקיפים איי שמים כחולים על ארצות אחרות. תחת השמים האלה אהיה מאושר לעתים קרובות, אך גם אחוש, לא פעם, ברוח זו, שאני עולה נגדה, יש ניחוח מופלא של מרחקים אשר נמצאים מעבר, של פרשת מים, של גבול בין שפות, של הרים גבוהים ושל דרום. רוח זו היא מלאת הבטחות.

הייה שלום, בית איכרים קטן! הייה שלום נוף מולדתי. אני נפרד ממך כנער הנפרד מאמו. הוא יודע שהגיעה עת להיפרד מאמו, אבל הוא גם יודע שלעולם לא יעזוב אותה לצמיתות, גם אם ירצה בכך. געגועים אל מולדתי. בעצם, אדם מושלם כמוני, הנודד האמיתי, לא צריך לדעת געגועים למולדת. אבל אני יודע אותם; אינני מושלם. וגם אינני שואף להיות כזה. אני רוצה לטעום טעם געגועים, כשם שאני טועם את הנאותי.

האסטרטגיה הקלאסית להשקעה פסיבית לטווח ארוך היא “קנה והחזק”. בשיטה זו המשקיע קובע את מבנה התיק הרצוי לו בהתאם להעדפות הסיכון שלו, ולאחר מכן רוכש תעודות סל שעוקבות אחר מדדים שמייצגים את קבוצות הנכסים שבתיק.

העשור הראשון של המאה ה-21 הסב למשקיעים במניות אכזבה ניכרת, שהביאה לבחינה מחודשת של ההנחות הקיימות לגבי מדיניות ההשקעה הנכונה. בעולם ההשקעות אף נשמעו בסוף העשור קולות שטענו כי אסטרטגיית “קנה והחזק” פשטה את הרגל. ואולם כשבוחנים תקופות זמן ארוכות יותר, מתברר שאסטרטגיה כזו עדיין טובה עבור מרבית המשקיעים.

קרייג יזארלסן, מרצה באוניברסיטת בריגהם יאנג בארה”ב ומנהל חברה לייעוץ השקעות, מציג במאמר שפירסם באחרונה תחת הכותרת “Actively Passive” (“פסיבי באופן אקטיבי”) ניתוח של שיטת “קנה והחזק” על פני תקופה של 39 שנה – בין 1970 ל-2008.

יזראלסן בחן שבעה אפיקי השקעה שנחשבים בארה”ב לאבני הבניין המקובלות של תיק השקעות מפוזר:

1. נדל”ן, שיוצג על ידי מדד Dow Jones Wilshire REIT.

2. חברות קטנות בארה”ב, שיוצגו על ידי מדד ראסל 2000.

3. סחורות, שיוצגו על ידי מדד הסחורות של גולדמן סאקס.

4. חברות גדולות בארה”ב, שיוצגו על ידי מדד 500 S&P.

5. חברות בינלאומיות לא אמריקאיות, שיוצגו על ידי מדד MSCI EAFA, שכולל חברות גדולות מאירופה, יפן ואוסטרליה.

6. אג”ח לטווח בינוני של ממשלת ארה”ב, שיוצגו על ידי מדד ליהמן ברדרס (שנקרא כיום מדד ברקליס קפיטל).

7. אג”ח קצרות טווח של ממשלת ארה”ב (שנקראות T-Bills).

כמה מהמדדים לא היו קיימים ב-1970, ולכן יזראלסן השלים את הנתונים החסרים באמצעות מדדים קרובים. בין 1970 ל-2008 הניבו קבוצות נכסים אלה תשואות שנתיות ממוצעות שבין 6.2% (T-BILLS) ל-10.6% (נדל”ן). כלומר מתברר שלמרות המשבר, בפרספקטיווה של 39 שנה, אפיק הנדל”ן היה בעל התשואה הגבוהה ביותר.

2008 היתה אמנם אחת השנים הקשות בהיסטוריה של שוקי המניות, אך על פני 30 שנה הניבו מדדי המניות תשואות שנתיות נדיבות שבין 9% (חברות בינלאומיות ללא ארה”ב) ל-10.3% (חברות קטנות בארה”ב). באופן מפתיע למדי הניבו האג”ח הממשלתיות והסחורות תשואות גבוהות יחסית של 8.1% ו-9.9% בהתאמה. סטיות התקן, שמודדות את התנודתיות של כל אחת מקבוצות הנכסים, היו בין 3.1% באג”ח קצרות טווח ל-25.6% באפיק הסחורות.

מובן שפערי התשואות בין קבוצות הנכסים גרמו להבדלים משמעותיים בהון שנצבר לאחר 39 שנה. 100 דולר שהיו מושקעים ב-BILLS-T בתחילת 1970 היו שווים קצת יותר מ-1,000 דולר בסוף 2008. לעומתם, 100 דולר שהיו מושקעים במדד קרנות הנדל”ן בתחילת 1970 היו תופחים לשווי של כ-5,100 דולר בסוף 2008.

בנוסף לתשואות של שבע קבוצות הנכסים חישב יזראלסן גם תשואות של שלושה תיקים מפוזרים:

1. תיק 40/60, שמורכב מ-40% מניות של חברות גדולות בארה”ב ו-60% אג”ח של ממשלת ארה”ב.

2. תיק 60/40, שמורכב מאותן קבוצות נכסים אך בפרופיל סיכון גבוה יותר: 60% מניות ו-40% אג”ח.

3. תיק מפוזר שמורכב מכל אחת מקבוצות הנכסים בחלקים שווים (כלומר כל קבוצה תופסת 14.3% מהתיק).

התיק המפוזר מורכב למעשה מ-57.1% מניות (כולל קרנות נדל”ן) ומ-42.9% אג”ח וסחורות. אף שסחורות הן נכס בעל סיכון גבוה, המתאם שלהן עם המניות הוא נמוך.

התשואות השנתיות של שלושת התיקים היו 8.7% (תיק 40/60), 9% (תיק 60/40) ו-9.4% (תיק מפוזר בחלקים שווים). פערי התשואה בין התיקים אמנם אינם גבוהים, אך לאורך 39 שנה הם מצטברים לסכומים ניכרים. 100 דולר שהיו מושקעים בתיק 40/60 בתחילת 1970 היו מצטברים בסוף 2008 ל-2,630. 100 דולר שהיו מושקעים בתיק מפוזר בחלקים שווים היו מצטברים ל-3,289 דולר.

בניגוד לפערי התשואות בין שלושת התיקים – שהיו נמוכים – מידת התנודתיות שלהם היתה שונה מאוד. בעוד סטיית התקן של תיק 40/60 היתה 10.5%, סטיית התקן של התיק המפוזר בחלקים שווים היתה 16.9%. כלומר היה פער של כ-60% בסטיית התקן בין התיקים.

כוחו של האיזון מחדש

יזראלסן בדק כיצד היו התיקים מושפעים לו היה המשקיע מבצע איזון מחדש שלהם בסוף כל שנה. ניקח למשל משקיע שמחזיק בתיק 40/60; במשך השנה עולות המניות בתיק שלו ב-50%, ואילו מחיר האג”ח נשאר ללא שינוי. בסוף אותה שנה ימצא המשקיע את עצמו עם תיק שמכיל 50% מניות ו-50% אג”ח. כדי לאזן מחדש את התיק, המשקיע שלנו צריך למכור מניות בשיעור של 10% מהתיק – ולקנות בתמורה שיקבל אג”ח.

בחינה של תשואות התיקים לאחר שבוצע בהם איזון מחדש בכל שנה מראה שהתשואות שלהם עלו באופן עקבי. התשואה השנתית של תיק 40/60 עלתה מ-8.7% ל-9.1%, התשואה השנתית של תיק 60/40 עלתה מ-9% ל-9.4% והתשואה השנתית של תיק מפוזר בחלקים שווים עלתה מ-9.4% ל-10.2%.

מכיוון שהתיק המפוזר הוא המגוון ביותר מבחינת הרכב הנכסים שלו, ההשפעה של האיזון מחדש עליו היתה הגבוהה ביותר, והתבטאה בפער תשואה שנתי של 0.8%. פער תשואה כזה לאורך 39 שנה הוא משמעותי מאוד: בעוד 100 דולר שהושקעו בתיק ללא איזון מחדש היו שווים בסוף התקופה 3,289 דולר, האיזון מחדש העלה את ערך ההשקעה ל-4,427 דולר.

ואולם מתברר שלאיזון מחדש יש השפעה נוספת. מעבר להגדלת התשואה, הוא מקטין גם את התנודתיות. סטיות התקן של כל התיקים הצטמצמו בעקבותיו: סטיית התקן של תיק 40/60 ירדה מ-10.5% ל-8.4%; סטיית התקן של תיק 60/40 ירדה מ-13.1% ל-11.5%; וסטיית התקן של התיק המפוזר בחלקים שווים ירדה מ-16.9% ל-10.5%. שוב אנו רואים שהאיזון מחדש השפיע הרבה יותר על תיקים שבהם יש מספר רב של קבוצות נכסים.

שלוש מסקנות

הנה שלוש מסקנות מהבדיקה:

1. למרות המשבר החריף בשוקי הנדל”ן והמניות, אסטרטגיית “קנה והחזק” הניבה בתקופת זמן ארוכה תשואות שנתיות של 9%-11% בכל הקטגוריות של מניות ונדל”ן שנבדקו.

2. תיקים מפוזרים הצליחו להניב תשואות דומות, אך הפחיתו במידה ניכרת את רמת הסיכון באמצעות הקטנה של סטיית התקן.

3. אסטרטגיה של איזון חוזר של התיק בכל שנה שיפרה את התשואות והפחיתה את סטיית התקן. השיפור בתשואות וההפחתה בתנודתיות היו גדולים יותר ככל שמידת הפיזור של התיק בין נכסים שונים היתה גבוהה יותר.

-

הכותב הוא עורך האתר INBEST

-

איזון מחדש

החזרת היחס בין הנכסים בתיק בכל סוף תקופה לפרופורציות המקוריות לאחר שאלה השתנו בעקבות השינויים במחירי הנכסים בשווקים

28.12.2009 איתן אבריאל
מה באמת ההבדל בין ענף הפיננסים לענפים אחרים?

כשעוקבים אחר השווקים הפיננסיים במשך שני עשורים, גם צופה שאינו ציני נאלץ להסכים: רוב התעשייה עסוקה בלקחת את כספם של המשקיעים ולהעביר אותו לכיסה. הגזילה הגדולה באמת מתבצעת באופן חוקי, לאור יום, באישורם ובחתימתם של הקורבנות.

קחו למשל את תעשיית קרנות הנאמנות וניהול התיקים. למרות שהוכח כי ב-90% מהמקרים מנהלי קרנות אינם מצליחים להכות את המדדים, יש קרנות הגובות דמי ניהול של 3%-4% בשנה, בנוסף לדמי ביצוע העסקה ונאמן. מי שמשקיע בהן לתקופה של 15 שנה, מעביר מחצית מכספו למנהל הקרן. הבנקים לא יותר טובים. מלקוח שלא טרח להתמקח הם ייקחו 0.5% מיתרת תיק ההשקעות, בכל שנה, עבור “דמי משמר ניירות ערך” – שירות שלא עולה להם אגורה ואינו יותר מהוראת מחשב. על כל עסקה שתבוצע יכול הבנק לקחת כ-0.5% נוסף, והתוצאה היא שעל פני 30 שנה הבנק ייקח מכם שליש מהכסף.

הסיכום הזמני מדכא: חצי מהכסף ילך למנהל ההשקעות, שליש ילך לבנק ורק היתרה תישאר אצל הלקוח. וגם זה, אם הוא לא יעשה שטויות ויפסיד את הכסף בתנודתיות של השווקים. אותו עיקרון נכון לתעשיית קרנות הגידור, קרנות ההון סיכון וההשקעות הפרטיות, הגובות 2% לשנה ועוד 20% מהרווחים. הוא נכון לחתמים ובנקאי השקעות שמנפיקים מניות, איגרות חוב ושאר ניירות ערך בבורסה וגובים עד 10% מסך הגיוס. הוא נכון לחברות ביטוחי החיים, לקרנות פנסיה ולבתי ההשקעות.

לא מפתיע לגלות שעובדי ענף השירותים הפיננסיים נהנים מרמות השכר מהגבוהות במשק, ושחלק גדול מהמיליונרים והמיליארדים החדשים של שני העשורים האחרונים הם פיננסיירים, פעילי בורסה ובאופן כללי אנשים שמנהלים את כספם של אנשים אחרים.

אבל רק רגע, עשוי לשאול הלקוח התמים, אם לוקחים ממני את רוב הכסף, כיצד ערך הכסף שלי רק הולך וגדל מדי שנה? התשובה: זהו התחכום שבשיטת הגזילה של התעשייה הפיננסית. מאחר שברוב השנים הלקוח מרוויח מההשקעה, ומאחר שהמתווכים לוקחים ממנו רק חלק מהרווח, ובמנות קבועות וקטנות – הוא בעצם לא מרגיש בתספורת שעושים לו.

האם תעשיית הפיננסים מציגה רמת מוסר ירודה יותר מענפים אחרים? כפי הנראה, לא. כל אנשי העסקים רוצים להרוויח, ורובם רואים בלקוחותיהם ארנק שיש לרוקן, עדיף על פי חוק. ההבדל בין ענף הפיננסים לענפים האחרים הוא המורכבות המקשה על השוואת מחירים ועל הבנת המוצר והעובדה שהרבה מאוד כסף זורם בו – מה שמאפשר גם למי שגובה שברירי אחוז עבור שירותיו להתעשר במהירות.

ויש עוד הבדל, מהותי יותר. בעוד אצל קבלן מקבלים דירה ואצל יבואן קונים מכונית, לא ברור אם אצל מנהל השקעות או קרן נאמנות מקבלים משהו. לכאורה הלקוח מקבל שירות, אבל ספק רב אם התועלת של השירות חיובית או שהוא רק מזיק. כשהולכים למוסך לתקן מכונית עם מנוע מקרטע, היא בדרך כלל תיסע טוב יותר לאחר הטיפול. כשהולכים ליועץ השקעות ומתלוננים על תשואה נמוכה, היועץ יגיד משהו, אולי יעשה משהו, וכל השאר מקרי. עוד הטלת קוביות בקזינו הפיננסי.

זו לא אשמת היועצים, הברוקרים, מנהלי ההשקעות, הכלכלנים והמומחים. הם בדרך כלל אנשים בעלי יכולות גבוהות וברוב המקרים הם אפילו ישרים. רובם היו רוצים לתת שירות טוב ומועיל ללקוחותיהם. אבל תחום ההשקעות אינו מדע מדויק. חלק גדול ממנו הוא פסיכולוגיה, חלומות וגם מנה גדושה של תאוות בצע. כשכל כך קל וחוקי להוציא כסף מלקוחות מבלי לתת להם דבר בתמורה, הפיתוי עצום. התוצאה היא שהעולם הפיננסי הוא ג’ונגל שבו יש חיות טובות וחיות תמימות – אבל שורצות בו גם חיות טרף רבות.

מה יעשה אדם שאין לו ברירה והוא חייב לצעוד ביער? כדאי לו להקפיד על שלושה עקרונות. הראשון: לא לתת ליועצים לבלבל אותו עם דיבור מהיר ומלים מקצועיות. עקרונות ההשקעה לא מסובכים וכל אחד יכול להבין אותם. השני: להיות זהיר, חשדן וספקן. אם מספרים לכם משהו שלא נראה לכם הגיוני, הוא באמת לא הגיוני. והשלישי: אתם לא חייבים לעשות משהו. הזכות הבסיסית ביותר של המשקיע היא לוותר על ההשקעה שעל השולחן או לדחות את ההחלטה. היום, למשל, נאלצים המשקיעים להתמודד עם שווקים שכבר עלו בעשרות רבות של אחוזים וכולם נראים יקרים. מתסכל? לאו דווקא: מותר לכם לא לעשות כלום ולשבת על הכסף, אפילו אם תקבלו רק ריבית נמוכה. זה עדיין הרבה יותר טוב מלהיכנס לשוק בדיוק לפני גל הירידות הבא ולתת לכולם לעשות עוד סיבוב על חשבונכם.

[Caption]

בסיכומה של שנה גרנדיוזית כמו זו שמסתיימת כעת, כל המשקיעים מרוצים, מי יותר מי פחות. אפילו תיקי ההשקעות הסולידיים הניבו לבעליהם תשואה דו-סיפרתית ועל פניו נדמה שמנהל ההשקעות שלכם ניחן בחושים חדים ויכולות פנומנאליות.

אך אם נדבר בכנות, למרבית החוסכים אין הכלים והידע כדי לבחון כיאות את ביצועי תיק ההשקעות. אז לפני שממהרים להפקיר בידי המנהל המחונן את כל הונכם, הנה כמה עובדות שעשויות למחוק לכם את החיוך מהפנים.

אחוזים נעלמים

מדד ת”א 100, המשמש כמדד ייחוס הולם למשקיעים במניות בבורסה בת”א, הניב מאז תחילת השנה תשואה של לא פחות מ-84% לא כולל דיבידנד שחולק, תשואה שמתקבלת בימים כתיקונם בחמש שנות השקעה שלמות. החגיגה לא פסחה כידוע גם על אפיקי האג”ח, כאשר מדד כללי המהווה מדד מייצג לכלל אגרות החוב הנסחרות בת”א, הניב מראשית השנה תשואה של 16%.

מדדי התל בונד 20 ו-40 הכוללים השקעה באג”ח קונצרניות צמודות מדד מדורגות ברמת סיכון נמוכה או בינונית בהתאמה, הגדילו לעשות והניבו תשואות של 23% ו-44%.
אם מנהל ההשקעות שלכם פעל עפ”י ספר החוקים, אזי תיק ההשקעות שנתפר במיוחד עבורכם הניב בוודאי תשואה הקרובה לזו המפורטת בטבלה הבאה:

ברב המקרים, תגלו לתדהמתכם שתיק ההשקעות לא הצליח אפילו לדגדג את תשואת המדדים, ועתה בצדק תשאלו לאן נעלמו האחוזים החסרים.

מניעים שיווקיים

מרבית מנהלי ההשקעות, האנליסטים, האסטרטגים והכלכלנים לא העזו להעלות בדעתם, כי השנה שנראתה בראשיתה כמו תחילתו של שפל כלכלי גדול, תסתיים בסופו של דבר כאחת משנות ההשקעה הפיננסיות הטובות בהיסטוריה של שוק ההון.

מצוידים בהערכות דפנסיביות ומורל לחימה נמוך, יצאו מקבלי ההחלטות מישיבות ועדת ההשקעות בראשית 2009 עם הנחיות לחשיפת חסר של מניות ומרכיבי סיכון, עד לכדי חצי מהגדרת המדיניות המנייתית של כל לקוח. חשיפת חסר בתקופת משבר מתאימה למיתוגו של בית ההשקעות כגוף דפנסיבי וסולידי, כזה המגן על כספי לקוחותיו. אלא, שההטיה השיווקית הזו באה על חשבון תיקי ההשקעות, ובסופו של דבר השלכותיה פגעו דווקא בציבור הלקוחות.

יושבים על הגדר

צורך אנושי מוכר דוחק בנו להיות בשוק בגלי העליות בלבד ולהימנע ממהלכי הירידות, וכך להכות את המדד. במהלך השנה שחלפה נדמה היה לא פעם שגל העליות קרוב למיצוי והינה מגיע לו מהלך אלים של תיקון.

מימוש רווחים גורף בשוק שורי הוא פעולה אמוציונאלית טאקטית שאינה עומדת בקנה אחד עם אסטרטגיה ארוכת טווח, המתאימה יותר להשקעה במניות. מנהל השקעות שמימש רווחים והמתין על הגדר במזומן פספס את מהלך העליות המפתיע הבא, ואת הנזק שנגרם מהפעולה השגויה שביצע לא ניתן היה עוד לתקן.

פעילות נמרצת של החלפת ני”ע

עמלות קניה ומכירה של ני”ע מחולקות בדרך כלל בין הבנק לבית ההשקעות, וכשזה המצב למנהל ההשקעות ישנו תמריץ ברור לביצוע של פעילות יתר להעצמת הכנסותיו. פעילות נמרצת של החלפת ני”ע בתיק יוצרת שחיקה, ובשנה של עליות חדות, שחיקה זו עשויה להגיע לממדים מפלצתיים.

בשוק עולה ניתן להצדיק לכאורה מכירת ני”ע ימים ספורים לאחר שזה נרכש בתואנה ששערו עלה, ומבלי להתייחס כמובן לעובדה שמדד המניות כולו התחזק בשיעור דומה באותה התקופה.

תחת המיסוך המשכר שיצרה תשואת המדדים הפנומנאלית השנה, יכלו מנהלי השקעות לפעול בנמרצות ואחדים מהם אף “גילחו” לעצמם אחוזים שלמים מתיקי ההשקעות של לקוחותיהם, באופן חוקי וכשר לכאורה. מי הוא הלקוח שידע שמשהו לא טוב קרה כאשר תיק השקעותיו שרבע ממנו מושקע במניות, הניב תשואה של 20 אחוזים במקום שלושים ושלושה? ובמקרה של תיק בסדר גודל של מיליון שקלים, מנהל ההשקעות “ניקה” לעצמו בלי בושה בסך 130 אלף שקלים במשך השנה.

אל תסתפקו ב’הרבה’, דרשו את הכל

יש מי שיאמר שלא צריך להיות חזירים, ותשואה דו ספרתית בהחלט צריכה להשביע את תאבונם של המשקיעים. אלא, שבחינה של התוצאות במבט רחב ולאורך מספר שנות השקעה תציג בפנינו תמונה שונה לחלוטין.

תשואת חסר של עשרות אחוזים שהושגה בשנה שחלפה יצרה פער ביחס למדדים שלא ניתן יהיה לסגור לעולם. להזכירנו, מהלך העליות של 2009 הגיע כתיקון למפולת הקשה של השנה שעברה, ואם צנחתם לכל עומקה של התהום מן הראוי היה לדרוש שתעלו את כל הדרך בחזרה.

האסטרטגיה היחידה שמוכיחה את עצמה לאורך השנים היא זו המונעת מיד אנושית לקבל החלטות טאקטיות דרמטיות במהלך תקופת ההשקעה. ראייה קצרת טווח והטיות פסיכולוגיות הביאו גם השנה את ה”מקצוענים” לנסות להכות את המדד, לקבל החלטות השקעה הנגועות בשיקולים שיווקיים ובמקרים מסוימים אף לפעול בדרך לא מוסרית. את המחיר כמו תמיד תאלצו אתם לספוג. והעיקר שאתם מרוצים.

ניו יורק טיימס

גירושים נוטים להיות קשים מאוד מבחינה רגשית עבור מי שעוברים אותם, וגם עבור הסובבים אותם. ואולם רוב הזוגות אינם מבינים שגירושים יכולים גם להיות אחד הצעדים הפיננסיים ההרסניים ביותר עבורם.

נכון, יש עוד דרכים להיקלע לצרות. אנשים עלולים, למשל, לבצע הימור גדול על מניה בודדת, או על מנהל כספים כלשהו, ולהפסיד. מי שיש לו עסק קטן עלול לראות אותו קורס ולוקח עמו את כל חסכונותיו. ואולם גירושים והעלויות שלרוב נלוות אליהם – מחשבונות לעורכי דין ועד הצורך הפתאומי במקום מגורים חלופי – פוגעים באנשים רבים יותר.

אלא שבעיות כספיות אינן רק תוצאה של גירושים, הן גם יכולות להיות הגורם להם. לא פעם מערכות יחסים מידרדרות בשל ריבים על ענייני כספים, שנובעים לא פעם מפער ניכר בתפישת העולם הפיננסית של בני הזוג.

הדרך הטובה ביותר למנוע הידרדרות כזו היא לדון בעניינים האלה עוד לפני החתונה. על אף שדיון כזה עשוי לקלקל מעט את הרומנטיקה של תקופת החיזור, כדאי לקיים אותו – יש לכם יותר מדי מה להפסיד אם תדלגו עליו.

הסוד – להתמודד עם מחלוקות

“כמעט בלתי אפשרי ליפול על מישהו שמחזיק באותה דעה על חיסכון והוצאות כמוך, או שבא מנסיבות פיננסיות דומות”, אומר גרגורי קולמן, פסיכולוג מניו יורק שמנהל עם רעייתו פטרישיה תוכניות הכשרה להצלחה בנישואים. קולמן מוסיף כי הפער הופך לעמוק אף יותר כשמדובר בנישואים שניים, שבהם במקרים רבים לבני הזוג יש ילדים, הרגלים פיננסיים מושרשים וחסכונות או נכסים אחרים המצריכים הסכם טרום-נישואים.

“הצלחה בנישואים תלויה רק באופן חלקי בהתאמה בין בני הזוג. האופן והסגנון שבו אתם מטפלים במחלוקות האלה הוא שיכריע בשאלה אם תצליחו”, אומר קולמן.

הנה ארבע סוגיות פיננסיות שכדאי לזוגות לדון בהן לפני שהם מתחתנים:

1. רקע.

כאשר ליסה פיטרסון פתחה את חברת התכנון הפיננסי שלה, לנטרן פייננשל, היא ידעה שהיא רוצה להתמקד באנשים צעירים. עד מהרה היא הבינה שרבים מהם יוכלו להיעזר בתוכנית ייעוץ לפני הנישואים, והקימה תוכנית בשם Harmoney, שנועדה בשבילם.

אחת השאלות הראשונות שהיא מפנה ללקוחות נוגעת למה שהיא מכנה “הרקע הפיננסי” שלהם. “מדובר בבדיקה של העבר האישי שלך. כיצד ההורים שלך טיפלו בכסף, כיצד זה משפיע על האופן שבו אתה מנהל את הכספים שלך, וכיצד זה עלול להשפיע על מערכת היחסים בין בני הזוג”, היא אומרת.

פיטרסון מבקשת מהזוגות שבהם היא מטפלת לחלוק עמה את זיכרונותיהם המוקדמים ביותר הקשורים לכסף – למשל אם אביו של החתן הסתיר כסף מאמו, או שהוריה של הכלה חששו בנוגע למצבם הכספי. עבור צעירים שהוריהם התגרשו בילדותם הדיון עשוי להיות כואב במיוחד, והסיפורים לרוב מלווים בדמעות.

“כסף הוא עניין רגשי מורכב מאוד”, אומרת פיטרסון. “אך אנשים נוטים לשכוח את זה. הם חושבים שמדובר במספרים בלבד”.

2. אשראי.

אף שמדובר באחת הסוגיות הכי פחות רומנטיות שיש, היסטוריית האשראי היא חלק נכבד מההיסטוריה הפיננסית שלכם. לאחר שיחת ה”רקע” לנטרן פייננשל עוברת לדו”חות האשראי של לקוחותיה ומדרגת אותם.

חשיפה מלאה של היסטוריית האשראי טובה משתי סיבות: הראשונה היא שדו”ח אשראי הוא בחלקו קטלוג של טעויות עבר והרגלים קיימים, כמו תשלומי הלוואה שפיספסתם או כרטיסי אשראי שאתם לא באמת זקוקים להם. הסיבה השנייה מעשית יותר – אם ישנן טעויות או שאחד מבני הזוג מקבל דירוג נמוך, יש זמן לבצע תיקונים כדי שבני הזוג יוכלו לקבל את הריבית הטובה ביותר האפשרית על משכנתא לביתם הראשון שנה או שנתיים לאחר מכן.

3. שליטה.

ההחלטה מי ישלם את החשבונות בכל חודש אולי לא נראית כמו עניין קריטי להצלחת הנישואים, אך מדובר במטלה בעייתית כאשר שני בני הזוג רוצים לקחת על עצמם את האחריות. “אנשים מבינים שבמערכת יחסים, כסף פירושו שליטה”, אומר ג’ף קוסטיס, מומחה לתכנון פיננסי מאילינוי שמדריך זוגות מאורסים ונשואים טריים. “אם אתם לא משלמים את החשבונות, אתם לא יודע להיכן הולך הכסף”.

עבור מי שהתגוררו לבדם במשך זמן רב, או שלא רוצים לוותר על ניהול המטלות הכספיות החודשיות שלהם בדרכם, מציע קוסטיס לנהל פגישות קבועות, בלוויית דפי נייר, כך שהאדם שכותב את הצ’קים יוכל לעדכן את בן הזוג בנוגע למתרחש. כשמדובר בזוגות עקשניים יותר, הוא עשוי להציע רוטציה של האחריות הפיננסית בתחילת כל שנה.

קולמן, שמסביר את גישת הייעוץ שהוא ואשתו נוקטים עם לקוחות באתר האינטרנטstayhitched.com, אומר כי הוא מייעץ לזוגות בתחילת הדרך לענות על כמה שאלות: אם אחד מבני הזוג מרוויח את כל הכסף או את רובו, האם הוא זכאי לקבל את רוב ההחלטות הפיננסיות? אם אתה מומחה למכוניות, או שחקרת את כל בתי הספר המקומיים האפשריים עבור הילדים, האם אתה תקבל את ההחלטות בנוגע לסוגיות אלה? “מדובר בסוג הבעיות שלא עולות בשלב הדייטים”, אומר קולמן.

4. עושר.

הנה עוד עניין שלא נוטה לעלות בשלב החיזור: כמה עשירים אתם באמת רוצים להיות? קולמן מתייחס לשאלה זו כ”מידת השפע הרצויה” או “האם נתיבי הקריירה שלנו הולכים להיות משהו שמאחד בינינו, או שהם יפרידו בינינו אם לא נהיה פעילים ונוודא שהעניין בשליטה?”.

קוסטיס עשוי לנסח שאלה זו באופן בוטה יותר עבור רעייתו של בנקאי השקעות או בעלה של עורכת דין: “האם אתם מסוגלים להסתדר עם העובדה שתתפקדו בפועל כאם או אב חד-הוריים, כאשר בן זוגכם יעבוד 80 שעות בשבוע עד שיהיה בן 80?”.

“אין כאן תשובה נכונה או לא נכונה. מדובר בהבנה של המשמעות של השותפות שמתייקמת בין זוגות נשואים”. הוא מוסיף כי אנשים בתחומו צוחקים לרוב על כך שהם מבלים חצי מזמנם בדיבורים על כסף, ואת החצי השני כיועצי נישואים. “בפועל מדובר באותו סגנון של תקשורת. אתה מאפשר לאנשים להיות כנים, מבלי שמישהו יתנפל עליהם אם הם עונים את התשובה שהם באמת רוצים לתת”, הוא אומר.

רוב הישראלים אינם יודעים איזו תשואה מניבים החסכונות שלהם, ואינם מבינים את הפער בינה לבין התשואה שתאפשר להם לשמור על רמת חייהם לאחר הפרישה ■ פרויקט מיוחד של מגזין TheMarker בחן את החיסכון ארוך הטווח של הציבור ■ הנה כמה מהמסקנות החשובות שעלו ממנומשקיעים בבורסה ומי שרוכשים דירה להשקעה מתעלמים לעתים משאלה חשובה: מהי התשואה שהם מצפים לקבל לאורך זמן?

בואו נחדד מעט את השאלה: נכנס אדם לסניף בנק וקונה קרן נאמנות מנייתית ב-30 אלף שקל. מה הוא מצפה שהשקעה זו תניב לו לאחר שנה? לאחר שנתיים? לאחר חמש שנים? עשר שנים? מהי מידת הסיכון להפסד בהשקעה הזאת?

נניח שאותו אדם קנה גם קרן אג”ח ממשלתיות ב-70 אלף שקל. האם הוא יודע בכמה צריך סכום זה לצמוח בתוך שלוש שנים? ובתוך חמש? ונניח שאותו אדם היה יודע שהקרן שקנה תניב לו תשואה של 3% בשנה – האם זה היה משנה את החלטתו?

רבים מהמשקיעים בשוק ההון אינם שואלים את השאלה הזאת כלל. הם קונים ומוכרים ניירות ערך מסיבות אחרות – כי כך עושים אחרים, כי היועץ בבנק המליץ, כי הגיס או הדוד אמרו או כי בעיתון נכתב שכדאי.

וייתכן שבכלל אמרו להם שלא כדאי לקנות מניות, ושעדיף לקנות נדל”ן וליהנות משכר הדירה עבורו. יש אנשים שנשבעים שזו תהיה הדרך שלהם לממן את חייהם לאחר שיפרשו מעבודה.

אלא שרמת החיים העתידית תלויה לא במעט בתשואה שמצליחים המשקיעים לצבור על חסכונותיהם. ולא מדובר רק בחסכונות האישיים, העודפים, שאולי שוכבים בבנק. אלה כספים חשובים כמובן, אך אצל רוב האנשים לא זה הנכס העיקרי. אצל רוב הישראלים הנכס הפיננסי האמיתי הוא הכסף המושקע לזמן ארוך – בעיקר במסלולי החיסכון הפנסיוני: קרנות פנסיה, ביטוחי מנהלים, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות.

מיליארדי השקלים ששוכבים במסלולי החיסכון הפנסיוני צריכים לעבוד כיום ולקבל תשואה מתמשכת, כדי לאפשר לחוסכים פרישה בכבוד. האם כך אכן קורה?

האם 4% בממוצע לשנה – כפי שנוהג לחשב האוצר במודלים שלו – הם מספיקים? ככל הנראה לא. נראה שתשואה ריאלית מספקת צריכה להיות לפחות 5% בשנה במשך 30 שנה.

הבעיה היא שכדי לקבל תשואות כאלה יש להשקיע בנכסים מסוכנים יותר, כמו מניות ואג”ח קונצרניות בדירוגים, אחרת תתקשו לקבל תשואה נאותה לאורך זמן. אין הרבה מה לעשות – אג”ח ממשלתיות לבדן לא יניבו לכם תשו אה כזו.

האמת היא שגם אנחנו לא יודעים את התשובה לשאלה שבפתיחה. גם עכשיו, לאחר שהשלמנו בחודש האחרון פרויקט של בדיקת תשואות העבר באפיקי החיסכון לסוגיהם בישראל ובעולם, אנחנו עדיין לא יודעים לאילו תשואות צריך לצפות מאפיקים אלה בשנים הבאות. זאת משום שהעולם משתנה, ומה שהיה בעבר לא בהכרח יהיה גם בעתיד.

ולמרות זאת, הנתונים שאספנו יכולים לספק מושג ראשוני על הביצועים של אפיקי ההשקעה בעשור האחרון וב-15 השנים האחרונות. אם המגמות הללו יימשכו גם בעתיד, ויש הסתברות גבוהה מ-0 שכך יקרה, זה משליך לא מעט על אסטרטגיית החיסכון וההשקעה שעל כל אחד מאתנו לאמץ בעתיד.

אז מה כן למדנו? הנה עשרה דברים שהתבהרו לנו במהלך איסוף הנתונים לפרויקט תשואות העבר.

1. מניות בבורסה בתל אביב היו ההשקעה המשתלמת ביותר

מתברר שלמרות המשברים הגדולים שחווה השוק התל-אביבי מאז אמצע שנות ה-90, התשואה הרב-שנתית שהניב היתה נאה בהחלט. המדד המוביל בו, ת”א 100, הניב ב-15 השנים האחרונות תשואה ריאלית נאה של 8.1% בשנה. לשם השוואה, מדד האג”ח הכללי הניב באותו זמן תשואה שנתית של 3.8% בלבד, ומדד האג”ח צמודות המדד הניב תשואה של 3.6%.

הנתונים האלה לא אמורים להפתיע. מניות הן נכס מסוכן, ולכן הן אמורות להניב לאורך זמן תשואות גבוהות יותר מאג”ח ממשלתיות – ולנצח כל תמהיל של אג”ח ממשלתיות ואג”ח קונצרניות. וכך אכן קרה, לפחות בתל אביב.

2. חמש שנים אינן טווח ארוך מספיק

מקובל לומר שהשקעה במניות יש לבצע לטווח ארוך, וכי מי שאופק ההשקעה שלו קצר יחסית צריך להשקיע באג”ח ממשלתיות. זה נכון בעיקרון, אבל יש לשאול מהו טווח ארוך ומהו טווח קצר, וגם האם אג”ח ממשלתיות הן תמיד בטוחות, או שחבוי בהן סיכון שלא כולם ערים לו?

בתור דוגמה אפשר לבחון את אפיק האג”ח השקליות של תל אביב. אפיק זה נחשב למסוכן יותר מהאג”ח הצמודות למדד, משום שאג”ח שקליות חשופות לסיכון אינפלציוני. בגלל הסיכון, אג”ח אלה אמורות להיות מלוות בפרמיית סיכון (כלומר להיות זולות יותר) ולהניב תשואה גבוהה יותר על פני זמן.

לאורך 15 שנה הניבו אג”ח לא צמודות בתל אביב תשואה שנתית ממוצעת של 5.9%, לעומת 3.6% באג”ח הצמודות – פער של 2.3% בשנה. בדיקת התשואה בטווח של עשר שנים מגלה שהפער הצטמצם ל-0.5% בלבד, ובתקופה של חמש שנים הפער הוא שלילי – עם יתרון של 1% לאג”ח הצמודות.

הסיבה לכך היא הסיכון האינפלציוני, שדעך בהדרגה במחצית הראשונה של העשור הנוכחי, שב והתממש ב-2007-2009, ומימושו פגע בתשואות של האג”ח הלא צמודות לעומת הצמודות. המסקנה היא אם כן שאג”ח ממשלתיות לא צמודות, שהן בטוחות כביכול, יכולות לאכזב בפרק זמן של חמש שנים. מצד שני, ייתכן מאוד שבחמש השנים הבאות ינחילו אכזבה דווקא האג”ח הצמודות.

3. ההשקעה במניות בחו”ל לא ממש השתלמה

בשנות ה-90 נחשפו המשקיעים הישראלים לעולם הגדול. זה החל עם חברות ישראליות שהנפיקו בנאסד”ק ומשכו אליהן משקיעים מישראל, ונמשך עם תהליך הליברליזציה על המט”ח בישראל ועם השוואת שיעורי המיסוי על השקעות בחו”ל ובישראל.

למרבה הצער, זה קרה בתזמון גרוע למדי, כששוקי המניות הגדולים בעולם היו מנופחים מדי. ולראיה, בעשר השנים האחרונות הניב מדד 500 S&P תשואה ריאלית שלילית של 4.2%. ב-15 השנים האחרונות הוא הניב תשואה חיובית אמנם, של 4.9%, אבל אג”ח של ממשלת ארה”ב לאותו זמן נתנו תשואה גבוהה יותר – של כ-5.9% לשנה, ובסיכון נמוך בהרבה.

4. גם ההשקעה באג”ח דולריות לא השתלמה

מי שהעדיף להיחשף לחו”ל באמצעות השקעה בניירות ערך צמודי מטבע בישראל נחל גם הוא אכזבה. בגלל חולשת הדולר מול השקל בשנים האחרונות, ובגלל הריבית הנמוכה שהונהגה בארה”ב במשך רוב העשור האחרון, הניבו אג”ח דולריות בישראל ב-15 השנים האחרונות תשואה עלובה של 1.5% בלבד.

בתקופה של עשר שנים התשואה גרועה יותר – 0.1% בלבד. אם פעם היה נהוג להשקיע 10%-20% מתיק ההשקעות הישראלי בהצמדה כלשהי לדולר, כיום כבר ברור שחשיפה לחו”ל חייבת להישען על סל מטבעות שלם. מטבע אחד, ויהיה זה המטבע החזק בעולם, עלול תמיד לאכזב ברגע קריטי במיוחד.

5. קרנות הנאמנות אינן נאמנות למדיניות ההשקעה שלהן

קרנות הנאמנות היו במשך שנים רבות האפיק המועדף על משקיעים שרצו להיכנס לשוק המניות באופן מפוזר שמקטין את הסיכונים. אבל האם אפיק זה אכן נאמן לדרכו?

מתברר שלא ממש. בבדיקה שערכנו בנוגע לתעשיית הקרנות מתברר שמבין יותר מ-1,100 הקרנות הפועלות בישראל, רק 22 (כ-2%) מאלה שמנהלות 50 מיליון שקל לפחות נמצאות אתנו 15 שנה או יותר, ורק 28 קרנות בהיקף זה נמצאות כאן יותר מעשר שנים. שאר הקרנות מורכבות בעיקר מקרנות חדשות יחסית, ששווקו לציבור בחמש השנים האחרונות, או מקרנות ששינו מדיניות ונהפכו לחיה אחרת לגמרי.

משקיע המעוניין לנקוט את השיטה הפופולרית קנה והחזק ל-30 שנה, יתקשה מאוד לעשות זאת עם מצאי קרנות הנאמנות הקיים בישראל ובהתחשב באופי התזזיתי שלהן.

6. קרנות הנאמנות בישראל הן אפיק השקעה לטווח קצר

מתברר שכך סבורים בתעשיית הקרנות. מנהלי חברות הקרנות מודעים לכך שהציבור מחפש בעיקר אופנות כדי להצטרף אליהן, והם מספקים לו את הסחורה באמצעות קרנות חדשות שקמות מעת לעת – ובסופו של דבר משנות מדיניות או נעלמות. קרנות אלה השקיעו בביו-טכנולוגיה, עברו לאנרגיה ירוקה, ומחר הן יחפשו כיוון חדש, לפי ההעדפות המשתנות של הציבור.

משקיע מהשורה, שמחפש השקעה בעלת פוטנציאל ועם אופק רחוק, מסתכן בכך שעם השנים יתמקד ניהול הקרן בהשגת תשואות לטווח הקצר, על ידי טכניקות שונות כמו ניסיון לתזמן את השוק. טכניקות אלה עלולות לפגוע בשווי הקרן בטווחי זמן ארוכים יותר.

7. קרנות נאמנות מנייתיות לא מכות את המדדים

קרנות נאמנות אג”חיות היכו את המדדים בעבר רק מפני שלקחו יותר סיכון. אלה הם נתונים שכדאי להפנים. ב-15 השנים האחרונות, וגם בעשר האחרונות, הצליחו רק מספר זעום של קרנות להכות את מדדי המניות בתל אביב, ומספרן לא עולה על מספר האצבעות בכף יד אחת. נתון זה מתיישב במידה רבה עם הנתונים מהעולם ומחזק את הטיעון שלפיו למשקיע לטווח הארוך עדיף לדבוק במוצר שעוקב אחר המדד – ולא בקרן שמנסה להכותו.

בין קרנות האג”ח יש כאלה שהיכו את המדד, אך ברוב המקרים הן עשו זאת בעזרת חבילה של מניות שעלו יפה בשנות הגאות. רכישת מניות לקרנות אג”ח ישראליות (שנעשתה באופן חוקי ובהתאם לתשקיף כמובן) מעוותת את נתוני התשואה שלהן – ומייפה אותם. אסטרטגיה כזאת אינה הוגנת ואינה שקופה כלפי החוסך, והיא מולידה חוסר אמון בתקופות משבר שבהן קרנות האג”ח האלה סופגות מכה.

8. אפיקי הפנסיה בישראל רחוקים מלספק מינימום של 5% בשנה

בגיליון דצמבר של מגזין TheMarker ניסינו לבדוק אילו תשואות הניבו אפיקי החיסכון ארוכי הטווח שלנו במשך 15 שנה. הממצאים מאוד לא מעודדים. ביטוחי המנהלים הניבו בממוצע תשואה של כ-3.7%, וקופות הגמל הניבו 3.8%. אלה תשואות מאכזבות. הן דומות פחות או יותר לאלו שהניב מדד האג”ח צמודות המדד באותו פרק זמן, אף שבקופות ובביטוחי המנהלים גדלו בהדרגה הרכיבים המסוכנים יותר (מניות ואג”ח קונצרניות), שהיו אמורים להקנות להם יתרון על האג”ח הממשלתיות הצמודות.

אחת הסיבות לתשואה העלובה במכשירים הפנסיוניים היא דמי הניהול הנגבים בהם. אבל זו אינה הסיבה היחידה. כך או כך, עם ביצועים כה דלים לא ברור מהי זכות הקיום של תעשיית החיסכון לטווח ארוך בישראל. עדיף כבר שהחוסכים ישקיעו את כספם לבד במדדים (ויקבלו את הטבות המס המתאימות) במקום להיעזר במתווכים שאוכלים להם את רוב התשואה.

9. הנדל”ן הניב תשואה נאה בעבר, אך קשה לראות אותו ממשיך בכך בעתיד

בממוצע, ההשקעה בנדל”ן השתלמה בישראל בעשר וב-15 השנים האחרונות. אין לנו נתונים על 50 השנים האחרונות, אבל תחושת הבטן שלנו אומרת שגם בתקופה זו השתלם להשקיע בנדל”ן. הסיבה לכך די פשוטה: ישראל שהיתה מדינה קטנה וענייה נהפכה למדינה בעלת סגנון חיים מערבי, התוצר לנפש בה גדל מאוד וגם האוכלוסייה הכפילה את עצמה. תהליכים אלה העלו מאוד את שווי הקרקע, ולכן גם את שווי הדירות.

אבל העובדה שדירות הניבו בעבר בישראל תשואה ממוצעת של כ-4% אינה מבטיחה שכך יהיה גם בעתיד. המחירים בשוק הנדל”ן הישראלי גבוהים למדי כיום, וקשה להניח שהוא יספק תשואות גבוהות גם בשנים הקרובות. התוצר לנפש לא יוכפל פעם נוספת, וגם גלי עלייה גדולים כנראה לא יהיו.

אם הממשלה תתחיל לשווק יותר קרקעות, יש סיכוי שהעליות במחירי הקרקע יתמתנו מעט, ועמן גם העליות במחירי הדירות. קשה מאוד לנבא מה יהיה, אבל אסור לשכוח שגם באירופה ובארה”ב חשבו בשנים האחרונות שמחירי הנדל”ן “רק עולים”. זה נגמר, כידוע, במפולת עולמית.

10. העתיד טמון במדדים, בדמי ניהול נמוכים, בשקיפות וברכישה במנות

כאשר מסכמים את הביצועים של כל אפיקי ההשקעה, נראה שהאפיק המנייתי בכל זאת מנצח בטווח הארוך. נכון אמנם שב-15 השנים האחרונות לא הצליחו מדדי המניות בחו”ל לספק תשואות גבוהות. שני משברי הענק שהתרחשו בתקופת זמן קצרה יחסית אכן פגמו בתשואות. אבל אם מרחיקים 20 ו-30 שנה לאחור, רואים שהתשואה הריאלית הממוצעת אכן מתכנסת לשיעור סביר יותר של כ-7% בשנה – ולעתים יותר. בכל מקרה, התשואה משוק המניות גבוהה יותר מבאפיקים האחרים, לרוב במידה משמעותית.

הבעיה היא שכאשר ניגשים להשקיע במניות ישנם מוקשים רבים בדרך. לכן חשוב לעשות זאת במכשירים הנכונים ובטכניקה הנכונה, שמצמצמת את טווח הטעות. המכשירים הנכונים כיום הם המכשירים עוקבי המדד – כלומר תעודות הסל וקרנות האינדקס – שגובים דמי ניהול נמוכים. והטכניקה הנכונה היא השקעה במנות חודשיות או שנתיות קבועות, שימצעו את מחיר הרכישה לאורך זמן וימנעו מהמשקיע לקנות את המניות ביוקר ולמכור אותן בזול.

*קנה והחזק

אסטרטגיית השקעה לטווח ארוך שמבוססת על רכישת תיק מניות והיצמדות אליו למשך תקופה ארוכה